אחד מעקרונותיו המוצהרים של האיחוד האירופי בזירה הבינלאומית הוא לדאוג לכך שזכויות אדם תשמרנה בכל מדינות העולם ובעיקר באותן מדינות שיש להן קשרי מסחר ענפים עם אירופה. בועידות הפסגה שמקיימים ראשי האיחוד עם מנהיגי רוסיה וסין עולה, למורת רוחם של האחרונים, שאלת זכויות האדם בארצותיהם.
מדינת ישראל, כפי הידוע, עומדת לעתים תכופות מדי תחת ביקורת קשה מצד אירופה הרשמית על עבריינותה הכרונית בכל הקשור להתייחסותה לאוכלוסיה הפלשתינית, ואירופה הלא-רשמית אף מרחיקה לכת עד כדי הטלת חרם אקדמי על מוסדות השכלה ומחקר בישראל, ואף נשמעות המלצות להטלת אמברגו בתחומים שונים. בעקבות מבצע חומת מגן ב-2002 קיבל הפרלמנט האירופי החלטה להטיל אמברגו נשק על ישראל והפלשתינים, וגם המליץ לבטל את הסכם האסוציאציה עם ישראל - הסכם חשוב, בעיקר בתחום הכלכלי. החלטת הפרלמנט האירופי (שלא אושרה על-ידי מועצת שרי אירופה, הפורום היחיד המוסמך לאשר החלטה מסוג זה) נשענה על עקרון חשוב של האיחוד לפיו אין למכור נשק למדינות המדכאות מיעוטים, או שאינן מצייתות להחלטות מועצת הביטחון של או"מ, או שמפרות שאר הסכמים בינלאומיים המתייחסים ללוחמה. עקרון זה נוסח כהחלטת מועצת השרים בשנת 1998, אך רק בשנה שעברה הוא התקבל כ"עמדה משותפת" (מושג חוקתי של האיחוד האירופי) המחייבת את כל החברות. עקרון זה מוגדר במסמכים הרשמיים כ"קוד התנהגות של האיחוד האירופי ביצוא נשק".
והנה, מקרה סרי-לנקה מוכיח שמדינות האיחוד האירופי נאה דורשות אך אינן מקיימות. אומנם מוסדות האיחוד האירופי גינו את המתקפה הברוטלית של צבא סרי-לנקה על המורדים הטמילים, מתקפה שגרמה לקטסטרופה הומניטרית בקרב אוכלוסיה אזרחית, והם גם דורשים וועדת חקירה בינלאומית שתחקור הפרת זכויות אדם ותביא להעמדה לדין את האחראים להפרה זו, אך באותה עת ממשיכות חלק ממדינות האיחוד במכירת נשק לצבא סרי-לנקה. מדינות אלה הן בולגריה, צ'כיה, סלובקיה, בריטניה, צרפת, איטליה, פולין, הולנד וליטא. יצוא הנשק האירופי למדינה אסיאתית זו נמשך כבר משנת 2005 עת עלה לשלטון הנשיא התקיף מהינדה ראג'פאקסה.
על-פי דוח שפירסם האיחוד האירופי לאחרונה לא הייתה הפסקה ביצוא נשק לסרי-לנקה גם בשנת 2007, השנה בא החלה מתקפת הצבא נגד הטמילים. ואם הזכרנו לעיל את מבצע חומת מגן, נוסיף ונאמר כי בעת שאירופה גינתה בזעם את ישראל בעת ההיא, היא התעלמה לחלוטין ממעשי אכזריות שהתחוללו בסרי-לנקה באותה עת.
אינוונטר הנשק המיוצא מאירופה לסרי-לנקה כולל נשק קל, תחמושת, חומרי נפץ, טילי כתף, מכוניות משורינות כלי שיט ומטוסים. הנשק הקל מגיע ממדינות האיחוד במזרח אירופה ואילו כלי השיט והמטוסים מגיעים ממדינות המערב הגדולות.
בפברואר השנה דיווחו אירגוני זכויות אדם כי צבא סרי-לנקה טובח באוכלוסיה אזרחית ללא רחם, ואף אינו בוחל בהתקפות על בתי חולים. דובר או"ם בקולומבו, בירת המדינה, דיווח גם על הרג ילדים, וכינה את המתרחש בסרי-לנקה "מרחץ דמים"; אך ההכנסה הכספית מיצוא הנשק מעוורת את עיני האירופים והם אינם נרתעים מלחלל את עקרונותיהם הם.
אמנם עיקר הנשק המיובא לסרי-לנקה אינו מגיע מאירופה אלא מסין, אוקראינה ואירן. ב-2007 מכרה אוקראינה ארבעה מטוסי מיג, אירן הסכימה לעיסקת נשק גדולה הכוללת מערכות טילים וספינות סיור, וסין, ספקית הנשק הגדולה ביותר לסרי-לנקה מכרה לאחרונה, מלבד תחמושת רבה, גם שישה מטוסי קרב. אולם לא כמות העברת הנשק היא חשובה אלא עצם העובדה שהאיחוד האירופי אינו מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו כלפי עצמו.
ב-18 לחודש זה התכנסו שרי החוץ של האיחוד לדיון במצב בסרי-לנקה, אך למרות שגינו את מתקפת הצבא, הם נמנעו מלעסוק בנושא ייצוא הנשק. הממונה על מדינות החוץ של האיחוד האירופי, חוויאר סולנה, שנשאל על כך על-ידי העיתונות, סרב להגיב.
מצב עניינים זה מצביע על שני מחדלים קשים של האיחוד: האחד הוא מחדל מוסרי, באשר אירופה מתמקדת זה שנים ביצירת תדמית של שחקן בינלאומי ראשון במעלה הדואג לזכויות אדם. המחדל השני הוא פוליטי פנים-איחודי, שכן מסגרת האיחוד נסדקת כאשר מדינות אירופה מפרות את העקרונות המבטאות מסגרת זו. הן עצמן מפרות את קוד ההתנהגות שנקבע על ידן. אם התכוונה אירופה לשכנע את עצמה ואת העולם בכלל שקיימת מדיניות חוץ אירופית משותפת, בא מקרה סרי-לנקה ומוכיח שאין מדיניות כזו אלא כל מדינה מנהלת את ענייני החוץ שלה על-פי אינטרסים פרטיקולריים.
