הצעת החוק האוסרת את ציון יום הנכבה אינה חוקתית. היא אינה חוקתית היות והיא מטילה איסור פלילי על ביטוי של מחאה, על ביטוי של רגשות, על ביטוי של אבל, על ביטוי הנארטיב של מיעוט לאומי אשר חש מנוכר ומקופח במדינת הרוב היהודי. היא סותרת את עיקרי היסוד של שיטת המשפט שלנו אשר קובעים כי שימוש באיסור פלילי יהא מוצא אחרון להסדרת עניין חברתי. היא סותרת את
עיקרון החוקיות היות ואיסור פלילי מוטל על מעשה, לא על רגש, מחשבה, עמדה, דיעה, ביטוי.
היא פוגעת בערך המרכזי בחברה דמוקרטית: ערך החתירה לאמת. בשנת תש"ח נחרבו כפרים ערביים, ערבים רבים גורשו/ברחו/נמלטו, וגם אם עד עצם היום הזה חלוקים היסטוריונים באשר לשיעור הערבים אשר ברחו משטחי מדינת ישראל בשל פיתוי מצד מדינות ערב, איום ישראלי, פחד, תקווה לחזור עם שוך הקרבות, או שילוב של כל הסיבות גם יחד, העובדה שהייתה מנוסה בהולה ונחפזת, ושערבים הותירו פה רכוש, אינה ניתנת לסתירה (גם אם הסיבות נתנות לויכוחים ומחלוקות של היסטוריונים).
אני מודעת לעובדות הבאות: מלחמת תש"ח נפתחה משום שהערבים סירבו לפתרון שתי המדינות. מלחמת תש"ח נפתחה לקול תרועות רצונן המוצהר של מדינות ערב להשמיד את היישוב היהודי הקטן אשר זה עתה עמו חווה את השואה הנוראית מכל. מלחמת תש"ח נפתחה כשבלב היישוב היהודי צרוב זכרון הפוגרומים שערכו ערבים בישראל ביהודים בשנים 1929 ו-1936, פוגרומים אכזריים שנועדו לרצוח נשים וילדים לא ציוניים שישבו בחברון (ועל כן התירוץ של התנגדות לתנועה הציונית אינו תקף). מלחמת תש"ח נפתחה בלב הישוב היהודי צרוב זכרון שיתוף הפעולה של מנהיג הערבים, המופתי חאג' אמין אלחוסייני עם הנאצים: אותו מנהיג הצהיר במהלך מלחמת העולם השניה שגורל היהודים בארץ יהא דומה לגורל היהודים באירופה, וביקש רשות מהיטלר "לטפל ביהודים שלו" (רשות אותה קיבל).
ואף על-פי כן, הדרך היחידה להתמודד עם שקר, או לחלופין, עם אמת חלקית, היא על-ידי אמירת האמת כולה.
והאמת היא רבת פנים. למרות שחלקים ניכרים באוכלוסיה הערבית של טרם הקמת המדינה שיתפו פעולה עם הנאצים (באמצעות תמיכה במנהיג חאג' אמין אל חוסייני), או נטלו חלק בפוגרומים באוכלוסיה היהודית, כל זה אינו סותר את הצער, הכאב, הניכור והחלל בלבד שחשים היום ערביי ישראל, אשר חווים את הנכבה (שכן, התרחשה והייתה) כפצע מדמם. נכון שבהקשר ההיסטורי של שנת 1948 פעולת הגירוש הייתה פעולה של הגנה עצמית, וזאת בנסיבות היסטוריות יחודיות שבהן העם היהודי היה מאוים ב
שואה נוספת, אך היה גירוש! חשוב להכיר בהיסטוריה כסיפור ולו שני צדדים (וזהו לא פוסט מודרניזם, שם הכל נכון וכלום לא נכון).
לצד סבלם הרב של היהודים, סבלו הערבים, למרות שהטענה השגורה בפי כל ישראלי הינה "הם סירבו לפתרון החלוקה" (משהו שהימין מסרב לו היום -
האם זה יצדיק בדיעבד שואה גרעינית ממנה כולם יתעלמו כי ביבי סירב לפתרון שתי המדינות?!)
נכון שבעיית הפליטים נופחה, הועצמה והונצחה על-ידי גורמים אינטרסנטים, נכון שהאו"ם יצר הגדרה נפרדת לפליטי 1948, תוך שהוא מנפח ומרחיב את הגדרת הפליט לכדי מי שחי בישראל כשנתיים טרם תש"ח, וזאת במטרה להעצים את בעית הפליטים, אך אין בכל אלו כדי לאסור את ציון הנכבה! נהפוך הוא - מי שמכיר בצדקת ישראל באותם ימים, אינו צריך לחשוש גם מהודאה בעוולות, תוך שהוא מכיר בהקשרן! הפתרון לסיפור חלקי אינו מחיקתו, העלמתו, אלא הצגת כל חלקי הפאזל -
בהקשרם המלא!!! הפתרון לסיפור החלקי שמספרים הערבים לגבי תש"ח אינו איסור פלילי. הפתרון טמון באתרי האינטרנט, בבתי הדפוס, באולפני ההסרטה.
אם הציבור היהודי-ישראלי חפץ חיים, וחפץ בהתמודדות נכונה עם העבר וזאת בכדי לזכות בעתיד הוגן וצודק שאינו בנוי על סילוף העבר, עליו לספר ביתר שאת את הסיפור השלם, שסיפור הנאכבה הינו חלק אחד ממנו.
על ישראל לצאת בהסברה, גם בקרב הציבור הערבי, אודות ההקשר המלא. במקום לצנזר את טקסי הנכבה, שכבודם במקומם מונח, על ישראל לספר לעולם את סיפורו של עם שנאחז במולדתו לאחר גלות ארוכה ושואה, ואשר מאוים בשואה נוספת מצד אותן מדינות שאך לפני שנים ספורות התייצבו לצידו של היטלר במלחמת העולם השניה.
