במאמר קודם פרסמתי את דעתי לגבי המסמך המשפטי הראשון (כתב הגנה, כתב תביעה) ואת הרעיון בו הצלחת המשפטן תלויה בעמידה עיקשת על האינטואיציה הראשונית. הפעם אציג את "כתב ההגנה" כמלודיה מוסיקלית, שהיא "לב היצירה המשפטית".
במלודיות המונופוניות מימי הביניים לא היה מקום למלודיה מתחרה. היצירה אופיינה כמלודיה חד-קווית, חד פאזית, אין בלתה. מוסיקאים סילקו רמצי מלודיות מתוך היצירה כמו משפטנים המתעלמים מעובדות לא רלוונטיות לקו ההגנה.
יותר מאוחר, תוך חיפוש אחר יופי, ייחוד, חן, הדר, צצו מלודיות פוליפוניות בימי הרנסאנס ותקופת הבארוק, מלודיות ארוגות זו בזו, מלודיות בעלות משקל זהה, מלודיות הטומנות בחובן את זרעֵי- ֶּשֶל הַתִּזמור ואי ניצול יכולותיהם של הכלים: בתדר, בעוצמה ובאורכי הצליל.
אל התקופה הקלאסית "גלשו" מלודיות מסוג כזה, תוך עידון ונסיונות שליטה בדרוג פנימי של המלודיות ההומופוניות, בהן ניתן משקל שונה לכל מלודיה: אחת ההופכת למוטיב המרכזי ואחרות פחותות ערך התומכות במלודיה המרכזית.
מלחינים שלטו במרחבי-הצליל, בצבעיו, בגון-גווניו, במזגו, בנשמתו של תו מוסיקלי בודד היוצא מתיבת התהודה של הוִיוֹלָה, מְחָרִירֵי האבּוּב ומלוֹעָהּ של הַטּוּבָּה. אמירה יחידה (תו) עובְּדָה דרך חלומו של הכותב, מחשבתו של המנצח, אצבעותיו של הנגן, אזניו של מאזין. עתים היו הסדרים הפוכים: צלילים החודרים אל חלומם של מאזינים, דרך פרשנותו של המבצע, או הגיונותיו של הכותב. אך מכל מקום ניתן היה לייצר כיוון בתוך היצירה. יצירת כיוון נעשתה באמצעות סימנים פשוטים: יש לנגן בגסות (bruscamente), במהירות (agile), בהתלהבות (agitato), אך לא יותר מדי (ma non troppo).
התזמור הפך למרכיב מכריע ביצירה המוסיקלית. יוצרים רבים נטלו יצירות קודמות ותזמרו אותן מחדש. הפרטיטורה נעשתה מורכבת ומרתקת גם כמוצר עצמאי מבלי שתנוגן כלל היצירה; פרטיטורה הפכה לנושא בו דנים, דשים, לומדים, מלמדים את הקשרים בין בחירת הכלים, חלוקת העבודה ביניהם, יצירת קשב פנימי בין המבצעים, התחשבות במגבלות הכלים, באופי האקורד המתקבל מריבוי צלילים, מקצבים ועוצמות. התזמור הפך ללב העניין. ניקולאי רימסקי קורסקוב בשחרזאדה ניצל כל כלי על צליליו ומנעדיו, ברליוז ב"קרנבל רומאי" הפגין יכולת שימוש פנומנאלית במרכיבים התזמורתיים, איגור סטרוינסקי הביא את הכלים לקצה המנעד ב"פולחן האביב", דביסי וראוול הדגימו בצורה נפלאה את השימוש בתכונות התחושתיות של כל כלי.
עורכי דין, כמו כותבי הפרטיטורות, השקיעו את מיטב מרצם לעבד כיוון ברור ליצירה המשפטית עליה הם גם אמורים לנצח ואולי אף להשתתף כנגנים מן השורה, כחיישני קהל, כמטרונום לקצב שאסור שיחמוק, כמכוון שפקודותיו חבויות בפרטיטורה המשפטית: האט (adagio), האט מאד (adagissimo), העצם (Crescendo). אין שום מקום למלודיה נוספת! המוזיקה נשלטת, מפוּקחת, מוּבלת, מוּנעת.
בעת האחרונה קיימת מגמה הולכת וגוברת לבחון פרטיטורות משפטיות כבעלות ישות עצמאית המנבאת את תוצאות הדיון המשפטי. ניתן לחוש בקצב המוסיקאלי של היצירה, בסטיכיות הזרימה, באמינותה, בהגיון הפנימי, בהרמוניה, בהשתלבותה עם מגמות מוסיקאליות/משפטיות הרווחות בתרבות, בחברה, באופיים של גיבורי הדיון המשפטי, בנוכחותו של שופט זה או אחר, בהתעמתות החוזרת ונשנית עם יוצרים אחרים (משפטנים), בתקשורת, בעדי ההגנה, בעדי האופי, עדויות שמיעה, כתבי אישום, שחזורים, האזנות סתר, כשלכל כלי כזה יתרונות וחסרונות, כשלכל כלי מנעד של עצמות ועוגני-תמך למוטיב המרכזי, למלודיה, לקו ההגנה ולאמת המשפטית המוצגת בתיאטרליות מרתקת.
פעם, בעבר הרחוק, נהגתי להשתעשע בנוטלי רשימה מסויימת מתחום חברתי תרבותי ומנסה להתאים לה רשימה מתחום אחר. כך מצאתי עצמי שואל מי הוא עורך הדין הכי דומה לרימסקי קורסקוב, ומי לסטרווינסקי, מי לראוול ומי לדבוז'אק. ברגע שמצאתי את הקשרים הללו פניתי לחברים אחרים כדי לבדוק האם תשובותינו זהות. בזהות הזו מצאתי הוכחה ניצחת שאכן יש קרבה בין התחומים. עורך הדין במקרה דנן, הוא המלחין, המתזמר, המלהק, המנצח, המנגן והמכתיב את קצב האירועים. עורכי דין שכאלה, המייצרים פרטיטורות משפטיות המנבאות את תוצאות הדיון המשפטי, מגיעים בטבעיות לבמות פריפריאליות של בוררים ומגשרים היודעים להעריך נכונה, מעבר לכל, את משקלה של הפרטיטורה.
מלה אחרונה על תהליך היצירה תהליך היצירה הוא ארגון מחדש של קשרים בין מרכיבים מוכרים, אשר נותן להם את המשמעות החדשה. התזמור מחדש מתפקד כיצירת אומנות פרשנית. המלחין/עו"ד מפרש את העולם בכך שהוא מראה מה אפשר להפיק מחומריו, ובונה עולם חדש בעל משמעות חדשה. על-פי אריסטו, האמן מראה לא את מה שכבר התממש בחומרי ההתנסות, כי אם את מה שאפשר לעשות בהם.