מחוויותיו של דיין גיור

"ריבונו של עולם! רוצה אני בכל לבי לתת לך משהו. משתוקק אני להתקרב אליך ולעשות לך נחת רוח. מה אתן ומה אוסיף לך? "האלמד תורה? הלא זה עידן ועידנים שלומד אני בכל כוחי. האוסיף להתפלל? הלא תמיד משתדל אני בעבודת התפילה. הלוואי ויכולתי להתגייר!! אך מה אעשה? נולדתי יהודי!" קריאת קודש זו שיצאה מפי האדמו"ר מפיאסענצא, רבי קלונימוס קלמן שפירא הי"ד (בספרו 'צו וזירוז'), מבטאת בעוצמה רבה את חווית הגיור. כדיין גיור אני זוכה להתקרב מעט לתחושה זו; אם לא להתגייר - אזי לגייר! להכניס נפשות תחת כנפי השכינה, ולממש בתכיפות רבה את הפסוק "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", ששבו לשרשן. מתורת רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק נצבים יח, עקב טז ועוד) למדנו כי פסוק גאולתי-משיחי זה מכוון כלפי הנשמות אשר נולדו מזרע ישראל שנטמעו לבין האומות, נישואי תערובת בלשון ימינו. מרבית הגרים הם צאצאי העם היהודי, ואנו זוכים להשיב את ה'אובדות והנידחות', אשר זכו למה שלא זכינו אנו - להתגייר... מעמד הר סיני וחווית לידה בבית דיננו אנו מבשרים למתגיירת (להלן אנקוט לשון נקבה משום שלמעלה מ-80% מן המתגיירים הלא-אתיופים הן... מתגיירות!) כי החלטתנו לקבלה מבררת למפרע שנשמתה ניצבה במעמד הר סיני ובברית ערבות מואב. בשורה חגיגית ונכספת זו נסמכת על דברי הגמרא [שבועות לט, א]: "אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני, דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין? ת"ל: 'את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום'". ועיני כולנו דומעות והלבבות רוטטים... מעמד 'קבלת המצוות' בבית הדין הוא פסגת מעשה הגיור, לבו ומהותו. אומנם הגירות נשלמת בעת הטבילה, אשר נערכת בצניעות הראויה, וגם שם הגיורת שבה ומקבלת מצוות; אך הרגע המרגש, לגיורת ולדינים, הוא החלטת בית הדין. מסיבות לוגיסטיות לא ניתן כיום להסמיך את הטבילה למעמד בית הדין, ומערכת הגיור מארגנת טבילות מרוכזות במועדים זמינים. גיורות רבות חוות התעלות בעת הטבילת - ירידה אל המים כנכרית ועלייה כיהודיה גמורה. קשה לדמיין תחושה בראשיתית זו, המתמצית במשפט חז"לי קצרצר: "טבל ועלה - הרי הוא כישראל לכל דבריו" [יבמות מז, ב]. שיבה לשורשים וחווית בן הזוג סדר קבלת גרים פותח בשאלה מקדמית: "מה ראית שבאת להתגייר?" (מסכת יבמות ורמב"ם שם, וכן שו"ע יו"ד רסח ב'). גם אנו, דייני הגיור, פותחים בשאלה זו, אך בפינו זו בעצם שאלה רטורית; אנו יודעים מראש את התשובה: "באתי להתגייר משום שאבא, סבא או סבתא, אי שם באוקראינה או בבוכרה, שמרו על הזיק היהודי, בעיקר אכילת מצות בפסח וצום ביום כיפור. בהיחבא גילו לנו, או להורינו, את מוצאם, והזהירו אותנו כי אנחנו שונים מן הגויים אשר סביבותינו. אני רוצה לשוב ולהתחבר". או לחילופין: "עליתי לארץ באמצעות הסוכנות היהודית וכאן גיליתי ארץ נפלאה ואנשים יחודיים. גם מצאתי בן זוג יהודי ואני כמהה להיות חלק מן העם הזה". ואם בסוגיית בן הזוג עסקינן, כאן המקום לפרוש לפני הקוראים את אחת מחוויות העומק שחווה כל דיין גיור עשרות פעמים בשנה: חזרה בתשובה, מלאה או כמעט, של בן הזוג היהודי אשר בזכות חברתו הנכרית גילה את 'תורת אמו' והחליט לשוב למורשת אבותיו, שנזנחה בשירות הצבאי או שמעולם לא זכה לטעמה. בני הזוג היהודיים של הגיורות הם מגזר בפני עצמו, המונה אלפי נפשות. אשרינו שזכינו להיות מן המסייעים לכך. לעתים רבות אנו מציעים לבן הזוג היהודי ליתן תודה בפה מלא לחברתו המתגיירת, סמוך למעמד קבלת המצוות שלה, על שזכה בעטיה לשוב למחצבתו, להניח תפילין יום-יום, לפקוד את בית הכנסת מדי שבת בשבתו ולזנוח את אורח החיים הקודם. או-אז עיני כולנו דומעות והלבבות רוטטים... חוויה מיוחדת במינה היא התנוצצות עיני גיורת כאשר על שפתי ילדיה הקטנים שגורות הברכות השונות, לפני האכילה ולאחריה. גאווה יהודית-גיורית מיוחדת במינה! וגם חווית הדחייה והיום שאחרי... ולעתים, גם זה קיים, "חוויית" האכזבה כאשר בית הדין מחליט לדחות את קבלת המצוות לפעם נוספת: "הנה לפניך מספר מטלות. נשוב ונתראה בעוד חודשיים-שלושה". לאחר תקופה זו, כאשר המתגיירת מתקבלת, כמה מרגש לשמוע את האמירה הכנה, שאיננה רק מן השפה ולחוץ: "צדקתם שדחיתם אותי בפעם הקודמת. תפסתי את עצמי ועברתי 'מהפך' או 'התחזקות'". אתגר הגיור העיקרי הוא 'ביום שאחרי', בקליטה הקהילתית והחברתית. הגיור בנוי על צפיית פני העתיד, ועתידן של המתגיירות בידינו, בידי הקהילות המבוססות והנכונות לאתגרים לאומיים, דתיים וחברתיים. זכרו את מגילת רות, את אווירת הניכור הבראשיתית ואת הסיפא - ברכת לידתו של המשיח.