לא יכול להיות שראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא יודע את הדברים.
צריך לרחוש הבנה לדאגה האסטרטגית שהוא משדר לציבור. על כתפיו וראשו מונחות דילמות הרקולסיות. אין לי ספק שהוא מבין מה צריך היה לעשות במדיניות מול כל אלה - אלא שהוא כלוא במערכת בלתי אפשרית. את זה קל ללמוד ממה שקורה בממשלה שלו בנושאים הנוגעים לחיי יום-יום של מערכת אזרחית הוגנת.
ז'בוטינסקי ובגין תלמידו - מנהיגים ימניים, אך עם דבקות בעקרונות של דמוקרטיה, זכויות אדם, משפט צדק. והנה חניכיהם נתניהו, מרידור, בני בגין, איתן, לנדאו והפרופסור לפילוסופיה שטייניץ, מרשים לח"כ אלכסנדר מילר - עולה מממלכת הרשע של המשטרות החשאיות, שהיינו בטוחים שבבואו לארץ ינשום לרווחה חירות ודמוקרטיה וזכויות אדם - להציע, וחניכי ז'בוטינסקי ובגין ואתם שר החינוך החדש, מאפשרים לוועדת השרים לחקיקה להציע, את חוק העונשים על רגשות הנכבה של הערבים.
אם להוציא את עניין היהודים, מבחינות מסוימות סטאלין היה גרוע מהיטלר. היטלר הרג את מתנגדיו. סטאלין דרש מהם להתוודות לפני שהרג אותם. הוא שתה את הרוח והנשמה של הקורבנות, עד ההרג הבא. אני, שנולדתי במחנה הנגדי, הרגוני הרוג אם הייתי מאמין שאלה המוזכרים כאן יאפשרו הצעת חוק כזאת.
צריך להבחין במניע הפחד והעליבות הגלותית והצביעות שמביאים עלינו ח"כ מילר וחבר מרעיו. מדינת ישראל כל כך חזקה, וערביי ישראל לא מסכנים אף לא ציפורן אחת שלנו. ולא רק הם. אין היום אף לא מדינה ערבית אחת (שימו לב, מדינה ערבית) שמאיימת, ברמה אסטרטגית, עלינו. אז מאין באות העוויתות והחרדות "לא ניתן להם לקעקע את המדינה"? - זה בא מההנחה - הנכונה - כי יש הרבה אנשים בארץ השותפים וחיים באטוויזמים הגלותיים. לוקח הרבה זמן להיות ישראלי.
אבל, זה רק צד אחד. הצד השני הוא אי-היושר והצביעות הנוהגת בשיח הפוליטי מאז הקמת המדינה. מדוע לא יכול אדם ישראלי לומר ביושר: במאה השנים כאן, בארץ הזאת, אנחנו לא הקורבן. אנחנו הלכנו מחייל לחייל. הפלשתינים - הם היו הקורבן. אמירה כזאת לא מקובלת על הרוב. מדוע? בגלל הבורות. במקורות שלנו יש דילמה: הלכו שניים במדבר וצפיחית מים בידם. שתו שניהם ומתו. שתה האחד וחי. רבי עקיבא פסק: חייך קודמים לחיי רעך. זו הציביליזציה העברית המקורית, לפני הסילופים הרבים כשהקורבנוּת הייתה ליסוד הדומיננטי. הייתה כאן מלחמה בין שני שבטים. לשבט שלנו לא היה מקום אחר. גרשו אותנו מכל מקום בעולם. ולכל עם בעולם יש הזכות הטוטאלית להיות ריבון. וזו הייתה מלחמה טוטאלית על הקיום, ולא על רמת הקיום. בן-גוריון אמר לי כך: "אני ידעתי שתהיה מלחמה (העצמאות), ידעתי שננצח. דבר אחד לא ידעתי - שהערבים יברחו. זה היה נס". ואם זו מלחמת קיום, אין על מה להתנצל. ולכן, אני יכול בשקט להודות שהפלשתינים הם הקורבנות ולא אנחנו. אך אפשר ומותר להבין את עמדתם. ומה יקרה לנו אם נכיר בכך שאף כי הם האשמים בפליטוּת, היה גם לנו חלק בטרגדיה שלהם (גם אנחנו גרשנו פה ושם, ולא בלי צדק)? "חייך קודמים לחיי רעך". ומכאן הלאה אל העיקר: מלחמת העצמאות הייתה על הקיום. כל יתר המלחמות היו ויהיו על רמת הקיום. על רמת הקיום מותר וצריך להתפשר.
המלכודת הימנית, מיסודם של ישראל ביתנו וש"ס (שהפכה לאומנית קנאית), אם בנושאים האזרחיים שהיו בתשתית האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית הם מצליחים להסיט את הנהגת הליכוד - איך נתניהו יכניע אותם בנושאים המדיניים?
הפועל היוצא ממעשים מילריים יהיה - אם הליכוד לא יבלום אותם ואת דומיהם - שערביי ישראל יקימו פרלמנט שלהם, עם האביזרים המתלווים. ראו הוזהרתם, בולשביקים.
