אנחנו אוהבים לדבר על הבועה התל אביבית, אלא שמסתבר שאפשר לחיות בארץ בבועה גם מחוץ לתל אביב. כל מה שצריך זה להרגיש קצת מיואש מהפוליטיקאים, לא להקשיב יותר מדי לחדשות והופס, אתה בבועה. כל מה שצריך זה לא לראות ערוץ 2 כמעט בכלל והופס, אתה בבועה.
פתאום גיליתי שאני בעצמי קצת חי בבועה. איך גיליתי את זה? יצא לי להסתכל קצת ב'שבוע סוף' אצל אבא של החברה שלי וגיליתי שאני לא ממש מבין על מה הם צוחקים שמה. הגעתי למצב של ניתוק כה חמור שמה עבר בדעתי לא היה: "לא כל כך מצחיק... או חיקוי לא משהו..." אלא "על מה הם צוחקים לעזאזל?! מי זה האנשים האלה???"
כשאמרו לי הישרדות או המירוץ למיליון אז ידעתי שאלו תוכניות ריאליטי אבל כאן נגמר הידע שלי. גיליתי שזה שאני צופה רק בערוץ שמונה (אם כבר אני צופה) מנתק אותי מההוויה שרוב הישראלים חיים.
גיליתי שהשלב הבא אחרי אכזבה מרה, ייאוש והדחקה הוא אדישות. פעם הייתי מנמיך את הרדיו כשהייתה מתחילה מהדורת החדשות מפחד להתרגז או שוב להתאכזב ממה שהקריין יאמר שם. עכשיו זה פשוט לא מעניין. הכל נראה כל כך דומה ומטופש. הכל משחק תפקידים אחד גדול. כשציפי באופוזיציה אז היא מלכלכת על ביבי וכשביבי באופוזיציה אז הוא מלכלכלך על ציפי. וברק... הוא כבר מזמן מוכן ללכת עם כולם העיקר שיתנו לו את תיק הביטחון.
כולם אוהבים להזדעזע ממה שליברמן אומר למרות שהוא סתם פה גדול. הימנים ימשיכו להתגייס בשביל ביבי ולהתאכזב. השמאלנים בשביל כל דבר שהוא לא ביבי... וגם להתאכזב. המדינה תמשיך להתנהל על-ידי רצונם של בעלי ההון שהוא ביטוי ללחצים מן החוץ. ביבי לא ימני וברק לא שמאלני וציפי לא מרכז. כי כשאין ימין ושמאל גם אין מרכז.
פתאום ההבדל בין הריאליטי למציאות כבר לא כל כך ברור. ממליכים מישהו ואז זורקים אותו. אחר כך הוא עושה קאמבק, משנה תדמית וחוזר.
פעם הייתי מתבייש אם לא הייתי יודע איך קוראים לשר זה או אחר. היום אני מודה שלא אכפת לי מי זה השר להגנת הסביבה או השר בלי תיק לענייני "רק רצינו שהוא ירגיש שהוא עושה משהו או שהוא איש קצת יותר חשוב מהחבר הכנסת הבא אחריו ברשימה...".
ועכשו הכי מתבקש זה להגיד - אם אתה כל כך מיואש או מאוכזב למה אתה לא עושה כלום בכדי לשנות? אז מסתבר שלא כולנו יכולים לשנות. או יותר נכון רובנו לא ממש משנים. ולכן הבחירה של רובנו היא בין מרמור ואכזבה תמידיים ובין אדישות.
תאמרו, "אבל גם דברים קטנים משנים". אז זה נכון שהם עוזרים, אבל בעיקר בהפגת תחושת חוסר האונים שלנו. כל אחד והדרך שלו להתמודד עם העובדה שההתלהבות הציונית שהקימה את המדינה הזו היא לא משהו שיכול להחזיק לאורך זמן; שחלק מלהפוך להיות נורמליים, עם ככל העמים, זה השחתת המידות. זה איבוד התמימות. זה הרבה ציניות. זה קצת ניכור. זה פיתוח של שכבת אליטה שהיא קצת מנוכרת לעמך. כזו שחושבת שמה שמראים בערוץ שתיים זה זבל שאיננו ראוי לצפייה. כזו שלא מאמינה לאף אחד.
ומצד שני אסור לה לאותה שכבה לא לדעת לגמרי מה משדרים בערוץ שתיים. והם חייבים להקשיב לחדשות מדי פעם. כי אחרת באיזה הקשר תרבותי הם חיים? כי המכנה המשותף הנמוך הוא מה שהופך אותנו לישראלים (ואני לא אומר את זה בציניות).
אז אני רץ לראות מה משדרים בערוץ שתיים. בייי.
