רשעות רודנית תוקפת את תושבי ישראל, ואנו ממאנים להתעשת. מתוך אסקפיזם נהנתני אנו ממשיכים לשתף איתה פעולה, בהופכנו למדינה שכל בעל לב הוגן ידרוש להלחם בה עד לפירוקה.
הפיכת ציונה של הנָכּבּה למעשה פלילי, וקידומו של חוק הנאמנות - הם ביטויים לרוח סטליניסטית שטנית. האנשים הלא רואים זאת שבויים בקונספציות רודניות, ההופכות אותם למביאי רוע קטלני לכל החיים כאן.
הרודנות הזאת איננה רק מנת חלקם של חניכי ברה"מ, החיים בתחושה זחוחה כי הם מגיני-האמת של המדינה. הרודנות הזאת נושאת אופי גזעני דוחה, והיא ניזונה גם מהאורתודוקסיה היהודית, שרבים מאתנו חשים לה סימפטיה ואף רואים בה את שורש זהותנו. הרודנות הזאת מלווה אותנו מאז לא השכלנו לבלום את מפעל ההתנחלויות, אחרי מלחמת ששת הימים.
לא פעם שאלתי את עצמי: מדוע היו הכוחות המשיחיים הרדיקליים רדומים במדינת ישראל בעשרים השנים הראשונות לקיומה? מדוע לא התפתח לחץ לוהט על בן-גוריון לפרוץ את גבולות שביתת הנשק ולכבוש, לכבוש בכל הכוח את חלקי המולדת?
למיטב הבנתי התשובה היא זו: איש לא חלם שכיבושי 1967 יהיו כה קלים (בהשוואה לאבדות מלחמת העצמאות). גבולות שביתת הנשק נתפשו כגבולות מהותיים. הם גימדו את הלהט המשיחי של הנוטים לכך, והעצימו את הפרגמטיזם של בוני המדינה המעשיים. כל זה נהרס בחודש אחד של המתנה מתוחה וששת ימי הקתרזיס ביוני 1967. הלהט המשיחי החל מיד להפעים את אלה המחונכים לאורו.
אך מדוע התמסרו לו גם אנשי מעשה רבים כל כך?
זה קרה, למיטב הבנתי, מכיוון שבפועל הנפש היהודית איננה מכירה במצב של קיום מאוזן - או שהיא תופסת את עצמה כקורבן של כוחות גדולים ממנה (ואז היא בוכה מרה), או שהיא מגלה את עצמה ככוח שולט, ואז זוהי חדוות הקיום. את חדוות השליטה הרודנית ירשנו ממשפחותינו, כי תפשנו אותה כערובה להמשכה של המורשה; מאז יוני 1967 אנו חוגגים אותה תוך הקרבה של יותר ויותר בנים ובנות למענה, למען זהותנו היהודית המסורתית.
שכרון הכוח מסנוור את המוח, ומונע מאתנו לראות תהליכים ארוכי טווח והירקמות קואליציות עוינות, שכוחן עולה בהרבה על כוחנו.
השלב הנוכחי של העיוורון - הרצון הקולקטיבי לוותר על שאריות הדמוקרטיה המקומית ולהפוך אותנו לשבט-רודן המשפיל את השונה, ורצון מיסטי-חולני לתקוף את אירן ללא מטרייה בינלאומית תומכת וללא כל סיכוי להשיג משהו מלבד הרס של מדינת ישראל עצמה.
אם נותרה בקרבינו הכמיהה להיות עם חופשי, עלינו להבין שללא זהות אוהבת-אדם לא נצליח ולא נשרוד. עלינו להבין כי הציניות ה"פקחית" איננה עזר במאבק נגד הקיצוניות, אלא רעל המחליש כל נפש הנסוגה מול הרודנות.
ערכי הנאורות שהפעימו את ראשיתה של הציונות הליברלית, ושזכו בלעג ובוז מצדם של המשיחים והציניקנים המקומיים כאחת, היא רקמת יחסי אנוש שיכולה להציל אותנו. זוהי מערכת יחסי הגינות של בני אדם באשר הם, שחיים משותפים מאפשרים להם לפתח קשרים ספונטניים פתוחים. הם נעזרים בקשרים אלה במימושו העצמי של האדם, מימושו היצירתי, האינטלקטואלי והרגשי של כל אדם, תוך דאגה לחלש, לילד ולזקן. זוהי דרך להשתלב בעולם, עם בני הרצון הטוב. אם נחשוש להשתחרר מהרגש האורתודוקסי, נמשיך להיות מריונטות בידי הרודנות המרושעת הצומחת. אם נעיז לנשום עמוק, ולחוש שעומדת לנו הזכות לקונצפציית זהות משל עצמנו - נוכל להדוף את הרוע. או אז נוכל גם לעמוד נגד שכרון הכוח, המסנוור אותנו מבפנים, ולהבין טוב יותר איך מקרבים את השלום המיוחל - במקום שבו כה הרבה אנשים מושפלים וחסרי עתיד.
