שנואים, מנודים, מוקצים, משוקצים, מנואצים. כך אנחנו נראים בעולם. כך אנחנו נתפסים. "אתה בחרתנו" להוקעה ולמיאוס. כיצד קרה שהעם הנרדף, אשר שליש ממנו נכחד בשואה, הופך בדימויו לא לקרבן הסבל האנושי אלא למחוללו? מה קרה שבתוך ששים שנה התהפכו היוצרות?
האנטישמים זוקפים ראש ומועל-יד. ביטויים חריפים, ארסיים, חסרי תקדים בתיעובם, נשמעים מדי יום במקומות רבים והולכים, לרבות בארצות אשר נחשבות לידידות מסורתיות, היסטוריות. אפילו בירדן תובעים חברי פרלמנט להשיב את שגריר ישראל בארצם לביתו. במצרים, ארץ שעמה כרות הסכם שלום, נשמעים זה מכבר קריאות של התובעים להסתלק ממחוייבותה של מצרים להסכם זה.
האם זה הכיבוש המתמשך? האם זה החורבן וההרס שהותרנו בעזה? האם בדעת הקהל העולמית יש גן מולד, מובנה, של שנאת היהודים באשר הם, קל וחומר שנאת מדינתם? האם לעד, נעשה מה נעשה, אחד דיננו הנגזר להישנא? אילו לא כבשנו את "השטחים הכבושים", האם ברבות השנים היו השונאים אותנו ממתנים את שנאתם?
כיצד ניתן לשכנע את דעת הקהל העולמית שאילו לא היה לנו צבא חזק ואלמלא העדיפות הטכנולוגית המובהקת שלנו על אויבינו, היינו עלולים, חלילה, להישמד לא בפזורה אלא כאן, במולדת, בארץ אבותינו, אבותיהם, בארץ התקוות, התלאות, בארץ הקדושה והמקוללת?
אם וכאשר ייכפה עלינו הסדר עם הפלשתינים, האם ניהפך בעיני העולם למדינה נאורה, לגיטימית, בת ביולוגית רשמית, לא חורגת, במשפחת העמים? הזמן יגיד.
לפי שעה, בהינתן המצב הנתון, בנסיבות הנוכחיות, במאזני הקיום כבדה יותר, הרבה יותר, כף החובה – זו שעליה מונחים, כמעט עד אפס מקום, השנאה, הנידוי, השיקוץ והניאוץ, כל מה שמקצה אותנו מחמת מיאוס והופך אותנו, בדעת רבים והולכים, במדינות המזרח התיכון ובמדינות שמחוץ לאגן הים שלו, לאיום ממשי על שלום האזור ועל ביטחון תושביו, רוצה לדייק ולומר – על עצם קיומם.