כמה מילים על קיץ

אני יורדת עם נכדיי הקטנטנים לאותו החוף בו שיחקתי בחול ליד אימא שלי. לחוף הזה ירדתי גם עם ילדיי שהיו קטנים. לרגעים אני לא זוכרת אם אני עכשיו ילדה של אימא, אימא של ילדיי או סבתא. החול והחוף נראים אותו הדבר. אני ממלאה יחד עם הקטנים חול בדליים, מוסיפה מים, עושה "עוגה" והופכת אותה, מנסה להפוך אותה בידי יחד עם הילדים למגדל עם שער וגשר, גרסה שונה על נושא ארמונות בחול וחלומות באספמיה. הים כיום מלוכלך יותר מאשר בילדותי, עם ניילונים צפים, בהם מסתבכות רגליהם הקטנטנות של הנכדים ובשאר לכלוכים בלתי מזוהים. אבל הלכלוך המוזר לא מקטין את קסם הגלים המגיעים תדיר אל החוף עם שולי הקצף האינסופי. גלים מלטפים, מלוחים, לעתים קצת מפחידים, תמיד רבי-קסם, באים מאי שם, חוזרים לאי שם. כל ערב השמש הולכת לישון לא לפני שהיא צובעת את השמים בשלל צבעי אדום, כתום וסגול, הפלא ממשיך להתרחש. הערב יורד לו. הקטנים הולכים לישון עייפים ואסופי-זכרונות ואנחנו נצא עוד לבתי קפה ומסעדות אל מול הים, נאכל דגים ופירות ים, נשתה יינות משובחים מאוסטרליה ומקליפורניה, נתענג על צלחות מעוצבות של סלטים רעננים עשויים יחד, ענבים ותאנים, עלים ירוקים, עגבניות ופלפלים, עם רטבים מעודנים ואורגניים. הפכנו אניני טעם ואין יותר תירס המתבשל על החול בתוך דוודים. אין יותר צדפים בחוף, אבל יש המון בתי קפה ומסעדות, מסעדות משובחות עם שלל דגה, פירות ים ובשרים שלא הכרנו בילדותנו, ואשר טעמנו אותם לראשונה רק במסעותינו לארצות הים, שם ימי הקיץ מאריכים לעתים עד לשעה 23:00 בלילה, לילות של אור. כאן הלילה מתחיל מוקדם יחסית ואלפי ישראלים ותיירים נשפכים להם אל בתי האוכל והאלכוהול, שותים יינות מקליפורניה ומאוסטרליה וגם מיקבי-בוטיק ישראלים. טועמים ממאכלי כל העולם, מפונקים ובררנים. אהבות העבר שלנו כבר פרחו, וטעמי התירס עדיין שוכנים בזכרון החיך שלנו אבל יש לנו, בקיץ, אהבות חדשות, מטעמים חדשים וישנים, וימים ולילות של קיץ ארוך. ובימי הקיץ הבאים, כאשר יגבר החום וגופנו ימאס בו, נמצא מזור בענבים קרים, באבטיח צונן, באפרסקים, בשזיפים אדומים ובדובדבנים, ותמיד יישאר לנו הים מול צבעי השקיעה המציפים את הגלים בלכה אדומה וורודה. נחלום בהקיץ על איים רחוקים בהם נושבת רוח קרירה משחקת בענפי הדקלים, נחלום על העונות הבאות שיחזרו עם קרירותן המבורכת. כי לכל זמן ועת לכל חפץ.

היום, ילדינו ונכדינו כבר לא מכירים את המושג "צבר". אנחנו היינו דור ראשון לצברים, ילידי הארץ, מוצר חדש מנוגד ליהודי הגלותי, ילדי פלא שעוררו התפעלות של הורים וקרובים ברחבי הארץ והעולם, חכמים, גיבורים יפי-תואר ושזופים (עוד לא שמעו על קרם הגנה). כולנו היינו דומים לפרי המקומי עם הקוצים. נערים משכונות תל אביביות מרוחקות, מיפו או מכפרים ערביים, היו מגיעים העירה עם פח מלא מים ובתוכו סברסים שנקטפו באותו יום משיחים עטורי קוצים, שגדלו פרא ברחבי הארץ. מוכרי התירס היו שולפים צבר קוצני ובידיים חשופות מקלפים במהירות את קליפת הפרי. צהוב, חלקלק ומלא-גרעינים, מתוק ואקזוטי, גלש פרי-הצבר המקולף לכף ידו של הקונה ואחריו עוד אחד ועוד אחד. זה עלה כמה גרושים ומחירו של הפרי עלה ככל שנקפו השנים והמוכרים כבר עבדו עם כפפות גומי. היום סברסים נמכרים בחנויות וברשתות: מקולפים, וארוזים בקרטוניות של שישה סברס מקולפים לקרטון. לא מושך. לא ריחני. למי שלא יודע מה זה, כלל לא מעורר סקרנות ועם טעם של מקרר, של סיטונאים וקמעונאים, ובלי הילה של "צבר". פרי לא סקסי.

אבטיח - כדור הקיץ הירוק הענקי - מפוספס ברמזי פסים לבנים, מחביא בתוכו פרי אדום לוהט מתוק ורווי עסיס והמון גרעינים שחורים - היו קונים בסככות קיץ שהיו מפוזרות בעיר ובפרבריה. בסככות של מוכרי אבטיחים הערימו פירמידות ומגדלי אבטיחים ירקרקים ונפוחים. המוכרים היו יושבים בסככה בעלת גג מבדי שקים תפורים, סוג של חופה בצבע חום עכור. בסככות אלה, על מזרנים, משך קיץ שלם, חיו יום ולילה עם סחורתם, מוכרים-מומחים, שהיו טופחים על כרסו של האבטיח כדי לבדוק עד כמה מתוק הוא בפנים. עם מאזניים בסגנון עתיק, שתי צלחות ומשקלות ברזל ועם סכין לשלוף ממנו דוגמת אבטיח לטעימה. הסכין הייתה ענקית וחדה. אבל היא נראתה תמימה (רצח ראו רק בסרטים...) מיועדת לחתוך משולש בבשר האבטיח ובקליפתו, ולתת לקונה לטעום את בשר-הפרי-האדום. פשוט סכין אבטיח בלי שום תסמיכים [אסוציאציות]... היום, אין יותר מקום לסככות ברחבי העיר ופרבריה. היום מוכרים אבטיחים מלוקקים ומחוטאים ברשתות המזון, במחירים מופקעים, בלי טקס הטפיחה על בטן האבטיח, חיתוך הפלח בסכין, טעימה וכל הטקס המסורתי של הסככות. אבדה לה הרומנטיקה. הסככות הלכו להן לאן שהלכו הגרעינים. אין סככות ואין גם גרעינים שחורים באבטיחים.