ההתלהבות הכמעט משיחית מאובמה, שאפיינה את מסע הבחירות שלו, על-רקע נאומיו מעוררי ההשראה של מנהיג בדמותו של כביכול משיח מודרני, הולכת ומתפוגגת לאחר מאה ימי כהונה כנשיא ארה"ב.
הקסם הנאיבי של ציפייה למנהיג שמסוגל להבטיח ולברוא עולם חדש שכולו טוב, יחלוף מול הצטברות הבעיות של הריאליזם האמיתי. אין דומה פתרון בעיות לאומיות ובינלאומיות אמיתיות למסע בחירות של הבטחות.
כבר עתה, בראשית כהונתו כנשיא, גלויים הסימנים והעובדות לפיהם אובמה עלה על מסלול של פייסנות נאיבית מול הטרור האיסלאמי והקיצוניות מכל הסוגים. קיימת סכנה למהדורה חדשה של "הסכם מינכן" וכניעת המערב להיטלר.
אובמה מגלה שנאומי חזון אידיאליסטי אינם יכולים לעצב סדר עולמי חדש. הוא הצהיר על נכונות לפיוס ולדיאלוג עם כל אויביה הקיצוניים של ארה"ב, כמו צ'אבז מוונצואלה, אחמדינג'אד מאירן וקסטרו מקובה. הוא מוכן להוציא את סוריה מרשימת נותני החסות לטרור. הוא מתעלם מהפרובוקטיביות של צפון קוריאה. הוא נסוג מאמירתו במהלך מסע הבחירות לאחריותה של טורקיה לרצח העם הארמני. רוסיה ואירן אינן מתרגשות מהלחצים האמריקנים. הוא הכריז על נסיגה והפקרתה של עירק לתוהו ולסכנת השתלטות השיעים מאירן. הוא מכריז בצ'כיה על כוונה לצמצום תקציבי ביטחון. הוא סותר ומבטל את הבטחתה של שרת החוץ שלו, הילארי קלינטון, שארה"ב לא תעביר סיוע לפלשתינים אם החמאס יהיה שותף לכך. הוא גם השתחווה למלך סעודיה.
הפסיכוזה האמריקנית והבינלאומית מהאוֹבּוֹמָאנְיָה שעשויה לשנות את העולם חלפה ועברה. שורשי הרוע, הטרור, הקיצוניות והסכסוכים בעולם לא ייפתרו בנאומים של חזון אידיאלי.
