מי ביקש מלחמה ולא קיבל?

יש האומרים כי כל מה שאתה חושב עליו, ומקדיש לו תשומת לב, מגיע אליך בסופו של יום. אנשים 'רוחניקים' יכנו זאת 'כוח המשיכה'. אם בחור סבור שחברתו תעזוב אותו ועסוק בכך כל היום, הוא מטריד אותה בשאלות תובעניות בנוגע ל"עד כמה היא אוהבת אותו", נלחץ כאשר היא יוצאת מדירתם המשותפת, מתחקר אותה על כל גיחה שלה מחוץ לבית או שיחה עם גבר אחר, ומביע שוב ושוב בפניה את החשש שהיא "תעזוב אותו". התוצאה: הגם שהיא מעולם לא התכוונה 'לעזוב אותו' לפני כן, תחושת המיאוס שתחוש מן השאלות הטורדניות, מן המעקבים ומן החקירות, תביא אותה לעזוב אותו, רק משום שאינה יכולה לחיות עם רעשי הרקע אשר נובעים מחוסר הביטחון שלו. דבר דומה מתרחש בישראל. ישראל כאומה, בהנהגת הימין, הינה מדינה חסרת ייעוד, חזון או דרך. מלחמת תש"ח הצליחה משום שהיישוב היהודי היה ממוקד בחזון ברור ומוגדר - "מדינה עברית-עלייה חופשית!". זה היה הסלוגן שנישא בפי כל ביישוב העברי הקטן, בשנות הארבעים של המאה העשרים. למדינת ישראל שנת 2009 אין דרך ברורה, ובמקום זאת המדינה מאפשרת לאחרים להוביל את חזונה - לסעודים, בעלי היוזמה, לאבו-מאזן, שכבר עושה חיים בוושינגטון ואימץ את מנטרת ה'אין פרטנר' - ש- הו- כמה אירוני, הייתה עד לא מזמן שייכת לנו, וכמובן - לאמריקנים. טענותיו של ביבי ש"ממשלתו מגבשת מדינות" ועל העולם "לתת לה זמן" היא מגוחכת, ודומה לטענתו הרפה במבט עלוב של ילד אשר מסביר למורה כי "לא הכין את שיעורי הבית". מדיניות אמורים לגבש טרם הבחירות, ולהציג אותה לבוחר, ולא להגיד מאחורי הפרגוד לאמריקה, "עוד רגע, אנו כבר מגיחים החוצה עם מדיניות, אנו עוד מתגבשים" (במאמר מוסגר: לו הייתה לנו תרבות פוליטית שבה עיתונאים דורשים במפגיע מפוליטיקאים תשובות ברורות, לו הציבור שלנו היה מעיף החוצה את כל האדלרים ואת מסכת הפוטושופ מעל פני המתמודדים, היינו יכולים לדעת אם יש/אין חזון לפני שנכנסנו למיטה עם ממשלה זו או אחרת). המדיניות של ישראל כיום היא אנטי-מדיניות פאתטית שבה שרים שונים בממשלה (חלקם בפחות חן וחלקם בחוסר חן מוחלט, ראה ערך הנחקר) הודפים יוזמות של אחרים, ונשמעים כמו חייב אשר מתמקח עם נושה על מועדי התשלום של החוב ומבקש הפחתה בחוב. לו ישראל הייתה יוזמת, לו לישראל היה חזון ברור באשר לעתידה, מרחץ ההתחמקויות הפאתטיות הזה (מסוג: "ריבוי טבעי" ועוד) לא היה מתרחש. כאשר לישראל אין חזון ברור (הדרך לא דרך שלה היא לקוות שהמצב הקיים של שליטה בעם הפלשתיני בשטחי הגדה לא יעלה עובש ורקב, והכל יריח 'נפלא'), אין תימה שאחרים נכנסים למגרש 'כתיבת החזון' שמדינת ישראל ברוב טמטומה מפקירה. הבעיה השנייה של ישראל, לצד היעדר חזון, הינה מוכנות מנטלית למצב של שואה שנייה. לא חלילה, הכנות ריאליות, תוכנית, אסטרטגיה, אלא ציפייה מנטלית ל"עוד שואה". הגם שאין חולק על הצורך החיוני להתכונן לאיומים אסטרטגיים, ציפייה מנטלית לאסון היא כבר מצב תודעה של כלב מוכה. תרגיל ההיערכות של העורף המעצבן שנערך היום (לא אהבתי לשהות במקלט, שהסתבר שנתפס על-ידי חב"דניקים, ולהאזין לרב שאומר לי "ברוכים הבואים", כן, בהדגשה יידישאית, ומנגן לי מתוך טייפ מוזיקה חסידית קולנית, בתוך מקלט ציבורי שמשום מה התמלא בספרי חב"ד ובתמונות של הרבי מילובביטש), ממחיש את ציפייתה המנטלית של ישראל ל'אסון'. ישנו הבדל גדול בין היערכות - לבין ציפייה, במובן של נבואה המגשימה את עצמה. לו מדינת ישראל הייתה מגבשת, על בסיס פתרון ז'נבה, מפת הדרכים או היוזמה הסעודית, או וריאציה של אחת משלוש התוכניות, יוזמת שלום משלה, תרגיל היערכות העורף היה מה שהוא - אך ורק תרגיל. אך כאשר ישראל מתנהלת ללא תוכנית ברורה (חוץ מהציפייה הפסיבית שהכיבוש בשטחים והמשך גזל הקרקעות, ושיתוק הכלכלה הפלשתינית, יסתדרו להם מעצמם), וכאשר ישראל מצויה במצב מנטלי של ציפייה לאסון, של 'כל העולם נגדנו', תרגיל העורף הופך לעוד נדבך בהבניה התודעתית שלנו ככלי קיבול לאסונות ולצרות. התנועה הציונית בראשיתה השיגה הישגים מופלאים על אף שלא היו בידיה כלי נשק מארצות הברית, וחרף היעדר תמיכתה של ארצות הברית בנו (ראה ערך האיסור האמריקני על מכירת נשק לישראל בתש"ח). לא היו בידיה חומרי נפץ להפגיז שכונות שלמות בדרום ביירות או בעזה במסגרת "סיכולים ממוקדים". ואף על-פי כן, ישראל ניצחה בתש"ח כמו גם במלחמת ששת הימים. מדוע? אבותיה הראשונים של התנועה הציונית החזיקו בחזון ברור, מותווה, מוחשי, מלהיט, אידיאליסטי וצודק: חזון של שיבת עם לארצו, חזון של חברה צודקת וחיים חקלאיים: התודעה של היהודים באירופה שנישאו בגל ההתלהבות של החזון הציוני עוצבה על-ידי פעילות מאורגנת של תנועות נוער ציוניות, ושל חוות הכשרה לעבודה חקלאית, טרם העלייה לארץ ישראל. החזון הזה ניצח, כי הוא היה חזון מוגדר, ברור, מלהיב, מעורר עשייה ומעורר התלהבות. כיום ישראל חסרת חזון, ישראל אינה משרטטת עתיד, היא משאירה את המגרש לאחרים לשרטטו, תוך שהיא שקועה בנבואות שחורות, כמו גם בבקשה מן העולם להתגייס כדי למנוע את התממשותן של נבואות שחורות אלו. זהו אותו עולם שעליו היא מצפצפת בעניין עיקרון שתי המדינות. ישראל גם דורשת דבר שאינו צודק - להרחיב התנחלויות שאין כל הצדקה מוסרית לקיומן, משום שהן משתקות את חיי הפלשתינים בגדה המערבית, מעמיקות את הכיבוש ואת התסכול, ועומדות על אדמות שנלקחו בתרגילים מתרגילים משונים, הכל כפי שנחשף בדוח טליה ששון. הגם שאין חולק כי האיום האירני ממשי, השאלה הינה כיצד מגיבים לאיום זה: האם לישראל תוכנית מוגדרת? חזון מוגדר? ביבי טוען כי לא אכפת לו כמה נשורת גרעינית תיפול על ראשנו, הוא על ההתנחלויות שלו לא יוותר. (יש לציין כי כאשר בשלושים השנים האחרונות 'ריבוי טבעי' היה מילה נרדפת להעמקת הגזל והכיבוש, אין לצפות ממאן דהו להאמין לתירוץ זה הפעם.) למדינת ישראל יש אפשרות להטות שכם ליוזמת השלום הסעודית, ולמאמצי השלום שדוגלים בהם מספר מנהיגים ערביים, תוך שהיא, במסגרת כניסה אקטיבית ליוזמה זו ולא היגררות אחריה, קובעת את הקווים האדומים שלה: לא פגיעה בביטחון, לא לטרור, לא להסתה במוסדות החינוך. ישראל יכולה לשרטט עתיד של שלום ושגשוג. אך במקום זאת ישראל בוחרת בהדיפה פסיבית של יוזמות של אחרים, ובציפייה חסרת מעש לאסונות שיקרו: אם האיום האירני היה מספיק אקוטי בשביל ביבי, הוא היה חייב לבחור: שרידות מדינת ישראל או החזקה בעוד כמה התנחלויות, שממילא, יסודן בגזל. ביבי אומר למעשה, שעוד כמה אדמות בהתנחלות חשובות לו ממדינת ישראל כולה, ובכך מתנהג כנרקומן אשר מוכר את דירת אמו בשביל מנת סם. יש לציין כי לו היה ביבי מתעקש על הישארות הצבא בשטחי הגדה בכדי להבטיח את ביטחון ישראל, דרישתו הייתה לגיטימית לחלוטין, אך הדרישה שלו אינה דרישה של הגנה עצמית, אלא דרישה של נגישת הזולת וגזל אדמותיו.