מהפכת המידע באינטרנט היא מסוג אותן המהפכות המורגשות היטב, גם אם צלילן שקט הוא. בשנים האחרונות, רשת האינטרנט שינתה את אורח חיינו התרבותי, אולי גם החברתי, ולרבים מאתנו, היא התוותה שגרת עבודה חדשה בתכלית. היה זה עניין של זמן עד שעולם המשפט ייתקל בשאלות מתחום דיני התקשורת המתחדשים, ויידרש לתת דעתו על התהליכים המשתכללים לפנינו במהירות האור.
כך הוא נושא הטוקבקים ("תגוביות") באינטרנט, המאפשר לגולש האנונימי לומר את שעל ליבו בפומבי, לפעמים בקול רם ובוטה, תוך שמסיכה וירטואלית עוטפת פניו, ללא זהות, ללא שם. שאלות מדיני לשון הרע, עוולות נזיקיות ותחום דיני החוזים, הרי להן מצטלבות כאחת, וחודרות לתחום שבו המחוקק טרם נתן דעתו.
בשנים האחרונות בתי המשפט נתקלו, לא אחת, בדרישתו של מי שנפגע מתוכן התגובה שהתפרסמה כנגדו ברשת האינטרנט, לחשוף את זהותו של הכותב האנונימי. עיון בפסיקה מעלה כי גישת בית המשפט, עד כה, אינה אחידה, בעוד שנראה כי לא נפסקה כל הלכה תקדימית גורפת אשר מטילה אור משפטי חדש, בקול ברור וחד-משמעי.
כך היה עניינו של פסק הדין אשר ניתן לאחרונה על-ידי השופטת עירייה מרדכי, מבית משפט השלום בבית שאן [ת"א 7832-10-08]. בפנייה הוגשה תביעה נזיקית כנגד חברת "וואלה תקשורת בע"מ", על-רקע מספר טוקבקים אשר פורסמו על-ידי גולשים באתר "וואלה ברנז'ה", המהווה אחד מהפורטלים המנוהלים על-ידי הנתבעת.
לטענת התובע, עיתונאי במקצועו, יש בתגוביות האמורות כדי להוציא דיבתו לרעה, להשפילו ולהפכו למטרה לשנאה, בוז ולעג, ויש בהם כדי לפגוע במוניטין שלו כעיתונאי של עיתון ידיעות אחרונות. לטענתו, חברת "וואלה" נושאת באחריות נזיקית כלפיו בגין פרסום אותן התגוביות האנונימיות, שפורסמו באתר אודותיו ובגין אי הסרתן המיידית.
במקביל, דרש התובע מבית המשפט ליתן צו לגילוי כתובת ה-I.P של שולחי אותן התגוביות האנונימיות. עיון בעמדת הפסיקה עד כה, מעלה אפוא כי תפיסות בתי המשפט בישראל נעות בין דרישות מחמירות, לגישות מקלות יותר. כאמור, אין קול שיפוטי אחיד. כמצוין בפסק דינה של השופטת מרדכי, גישות אלה פורטו בהרחבה על-ידי כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון, כבוד השופט יצחק עמית וכבוד השופטת ד"ר דרורה פלפל ועוד [ראה: בשא 4995/05; בר"ע 850/06; ה"פ 1244/07; ה"פ 541/07].
לטענת השופטת, על אף הבדלי הגישה שצוינו עד היום בפסיקה, קיימת הסכמה כללית שיש ליתן משקל ראוי לזכות לחופש הביטוי. לדבריה, אין המדובר בזכות של הפרט בלבד, אלא באינטרס המשרת את רצוננו לקיום חברה חופשית ודמוקרטית. פריסת ההגנה של הזכות לחופש הביטוי על דברי גולשים המתפרסמים באינטרנט, מבטיחה שיח חברתי חופשי ופתוח והחלפת מידע ודעות, באופן נרחב יותר משהכירה האנושות עד היום. השיח והטוקבקים באינטרנט הוגדרו לא אחת בתור "כיכר השוק" המודרנית, בהם יכול כל גולש להשתתף ולהביע גם את דעתו.
ואולם, אל נשכח כי לצידה של הזכות לחופש הביטוי, קיימת גם הזכות לאנונימיות ולפרטיות של הגולש. הנחת היסוד הינה שמרכיב האנונימיות, מגדילה, מטבעה, את כמות המשתתפים בשיח הציבורי, בעוד הסרת האנונימיות תוליד אפקט מצנן ומצמצם. הפסיקה מציינת שיש להיזהר מאפקט הצינון, וכך גם כתבה מפורשות השופטת מרדכי. לגישתה, הטלת מגבלות על אפשריות התמרון של חופש הביטוי, יש בה כדי לצמצם את האינטרס ליצור ולהשתתף בבמות ציבוריות, דבר שיצמצם את גיוון וכמות המידע המוצע, בבמת האינטרנט.
לאור הדברים, מסקנתה הייתה כי כפועל יוצא מהאמור, מוטלת חובה עלינו לנהוג בזהירות יתרה בסוגיה זו, מאחר ואם נבטל את הזכות לאנונימיות וככל שנצמצם אותה, אין לדעת מה נחמיץ והמחיר שנשלם על כך, כחברה.
ניתוח מצוין, הלכה חסרה השופטת מרדכי, בניתוחה את המקרה שניצב לפניה, היטיבה לפרוש בפנינו את הקשיים הטכנולוגיים הטמונים באיתור כתובת ה-I.P של הגולשים, לאור דרישת גילוים, ובמקביל, רמזה על הצורך בגיבוש עמדה אחידה בדין. לצד אמירתה כי מכלול השיקולים מובילים למסקנה שעל ההתערבות השיפוטית למתן צו לגילוי להיות מצומצמת, והיעתרות לבקשה שכזו תתבצע אך ורק בשעה שהאינטרס של התובע הינו בעל משקל כבד יותר, באופן ברור, מהאינטרסים הנגדיים –
נראה כי לא הוצג מתווה משפטי חדש בעניין, וחוסר הוודאות ששרר עד כה בעניין, עודנו נמשך. דבר אחד ברור בשיח המשפטי האמור: גם אם טרם הוכרעו סופית מבחנים מחייבים באשר להיקף האחריות (אם בכלל) שתוטל על מפעיל אתר, לתוכן תגוביות של גולשים בטוקבק,
הגישה המסתמנת הינה גישה המצמצמת את אחריותם. כך לדוגמה, נפסק, כי מפעיל אתר אינו אחראי ללשון הרע שפורסם באתרו על-ידי גולש בטוקבק, מעצם העמדת במת האתר לרשות הגולש, לצורכי התבטאות. כמו-כן, נקבע שאין להטיל אחריות על בעל אתר "כמפיץ" או "כאחראי לעריכה", אם כי סוגיה זו עדיין פתוחה.
כפי שציינה השופטת מרדכי, העילה שהוכרה עד היום בפסיקה הינה מכוח דיני הנזיקין הכלליים, תוך כדי שימוש במבחני עוולת הרשלנות, אולם גם במקרה שכזה, נדרשת הוכחת נתונים עובדתיים מגוונים ומשולבים (שהיקפם טרם הוכרע), על-מנת לצלוח.
הנה כי כן, השאלה אימתי יותיר בית המשפט לחשוף זהותו של גולש אנונימי – עודנה נותרה פתוחה ברוחב דף. במקרה דנן, דחתה השופטת את התביעה נגד "וואלה" בטענה כי לא הוכחה פגיעה משמעותית בעיתונאי, אשר מצדו - חש מושפל. ואולם, נראה כי בעולם התקשורת הישראלי, ישנן יוזמות תקשורתיות (עצמאיות) מרתקות, אשר מנסות לתת מענה לצורך הבסיסי שבהגנה על חופש הביטוי מחד, תוך הענקת איזון ראוי לזכותו של אדם לפרטיות ולשמו הטוב מאידך.
כך לדוגמה, הוא אתר החדשות News1, אשר החליט מזה כמה חודשים לצאת ביוזמה ראשונה מסוגה, ולחשוף את כתובת ה-I.P של כל מגיב – "טוקבקיסט" – באופן אוטומטי, עם פרסום התגובה באתר.
כפועל יוצא, כותבי התגובה יודעים כי יכתבו את אשר יכתבו, בבוא העת יוכל מי מהגולשים החש "נפגע", לעשות שימוש בכתובת ה-I.P, לאתרם, ולהביאם לבית המשפט. אם כן, האם לשון המגיבים ותוכן התגובות התמתן מאז? ובכן, גם אם יימצאו עדיין "תגובות קשות" במקצת, נראה שהפחד מתביעה אכן מוכיח עצמו.
הריני לנו אפוא רגולציה עצמאית, חוץ משפטית, אשר כוחה ככוח הדין הכתוב. מכל מקום, ככל שהמהפכה התקשורתית של האינטרנט עודה בהתהוותה, ראוי, כלשון השופטת מרדכי, לנהוג בזהירות ובריסון בבואנו להתערב בה באמצעות קביעת כללים משפטיים חדשים. כל התערבות המטילה כללים מגבילים, משפיעה, בהכרח, על המשך הליכי התפתחותה.
