לא קל להיות מנהיג, ודאי לא של העם היהודי, ועוד יותר ודאי - כאשר העם רק מתחיל להתגבש ולהפוך מאסופת עבדים לאומה. אפילו משה רבינו, "רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן) כפי שכינו אותו חז"ל, מגיע לנקודת שבירה. זה קורה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך", כאשר העם מתלונן בפעם המי-יודע-כמה על המזון: "מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה, אין כל, בלתי אל המן עינינו".
כבר אמרו רבים וטובים, כי העם מבקש בשר - אך מתגעגע להרבה פחות (כשם שבתלונה קודמת אמרו "בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע" - את הבשר רק ראו, את הלחם אכלו). במצרים היו לעם דגים בחינם; ולמה בחינם - כי אפילו עבד יכול ללכוד פה ושם כמה דגים השוחים בנילוס. עיקר המזון היה במקרה הטוב חסר ערך תזונתי (אבטיחים, קישואים) ובמקרה הרע - מזון בהמה (חציר).
כדי להדגיש את כפיות הטובה שבתלונה זו, מציינת התורה את מעלותיו של המן: "והמן כזְרע גד הוא ועינו כעין הבדולח [אבן עזרא: קל ללקט אותו משום שהוא לבן ובולט בשטח]. שטו העם ולקטו [רש"י: מלקטים אותו בקלות, כמו בטיול, שהרי המן ירד בפתחי האוהלים] וטחנו בריחיים, ובישלו בפרוּר ועשו אותו עוגות [ניתן לאכילה הן מבושל והן אפוי] והיה טעמו כטעם לְשַד השמן [אבן עזרא: מרווה]". חז"ל מוסיפים ומספרים, שניתן היה להרגיש במן כל טעם שרצה האוכל לטעום.
התלונות הללו יצאו מהר מאוד מרשות היחיד ועברו לרשות הרבים: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, איש פתח אוהלו". מפרש רש"י: "משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי". אבן עזרא מאפיין גם את צורת הבכי וחומרתו: "שהתחברו המשפחות לבכות כאשר יעשו בבכותם על מת" - לא פחות.
כאן למשה נמאס. הוא פונה אל ה' בתלונה חסרת תקדים, כזו שיכול להפנות רק מי שמדבר עם ה' פנים אל פנים ואשר יחסיו עימו כאיש אל רעהו: "למה הרעות לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך, לשום את משא כל העם הזה עלי? האנכי הריתי את העם הזה, אם אנכי ילידתיהו, כי תאמר אלי: שאהו בחיקך על [=אל] האדמה אשר נשבעת לאבותיו?! מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, כי יבכו עלי לאמר: תנה לנו בשר ונאכלה?! לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד הדבר ממני. ואם כך את עושה לי - הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי".
תשובתו של ה' מפתיעה. הוא אינו מעודד את משה, אלא קובע שמעתה יהיה עליו להתחלק בנטל ההנהגה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אוהל מועד והתייצבו שם עימך. וירדתי ודיברתי עימך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך".
מעתה יעמדו לצידו של משה שבעים זקנים - מספר לא מקרי, אלא מספר של קדושה ומספר הקובע שבעתיד יהיו שבעים חברים בסנהדרין. הם אינם דמויות אנונימיות: רש"י אומר שאלו הם מי שמילאו במצרים את תפקיד השוטרים שהעמיד פרעה על בני ישראל. שוטרים אלו, בניגוד למה שהיינו עשויים לחשוב (גם לאור אירועי השואה), היו צדיקים: "ויוכו שוטרי בני ישראל" - העם לא עמד במכסות העבודה, אך השוטרים נטלו על עצמם את האחריות וספגו את המכות. אך מה יהיה תפקידם כעת?
ברור שאין הם נוטלים ממשה חלק מתפקידו כדיין. הרי לשם כך התמנו, שנה קודם לכן, השופטים כפי שהציע יתרו. הם גם אינם מקשרים בין העם לבין ה': נכון, הם מקבלים את רוח ה' ומתנבאים, אך בשום מקום לא מצינו שה' דיבר איתם או עם אחד מהם במקום עם משה. ההגדרה של התורה היא "ונשאו איתך במשא העם" - הגדרה עמומה, במיוחד לנוכח ריבוי תפקידיו של משה: מנהיג רוחני, מנהיג חומרי, מנהיג צבאי, נביא, מלמד התורה, שופט עליון.
רש"י מפרש מילים אלו בעקבות חז"ל: "הַתְנה עימהם [שהם מתמנים] על-מנת שיקבלו עליהם טורח בנַי [=עם ישראל], שהם טרחנים וסרבנים". לכאורה, רש"י אומר במילים אחרות את מה שאומרת התורה, והיכן הפירוש? אלא שכדרכו, רש"י קולע במילים בודדות לליבו של העניין.
כל תפקידם של הזקנים הוא לשאת את טורח העם, לקבל את התלונות, להיות חיץ בין המתלוננים לבין משה. הם מעין כליא ברק שיסנן את הזעם בטרם יפגע במשה. התלונות, העומס, המתח - כל אלו עלולים להביא את משה להתמוטטות. נכון שהוא איש האלקים - אבל הוא תחילה איש, עם כל המגבלות הפיזיות של בשר ודם, ורק אחר כך יש בו רוח אלקים. אם האיש לא יחזיק מעמד, גם האלקים שבו ייעלם.
הוכחה לכך היא במקום היחיד הנוסף בתורה בו מופיעים אותם זקנים: במעשה קרח. שם, במרד החמור ביותר נגד מנהיגותו של משה, מספרת התורה: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, וילכו אחריו זקני ישראל". מפרש שם אבן עזרא: "הנכון בעיני שהם השבעים הזקנים הנבחרים". ומדוע דווקא הם? - משום שזהו בדיוק תפקידם: להרגיע את העם המתלונן על משה.
כעת נבין גם מדוע נבחרו לתפקיד זה דווקא מי שהיו השוטרים במצרים. הם כבר הוכיחו את נכונותם לסבול עבור העם. הם כבר הוכיחו שהמנהיגות מבחינתם היא רק כלי לשירות הכלל ולא לקידום אישי. הם כבר עמדו במבחן הקשה ביותר לכל מנהיג: היכולת לספוג תלונות ואף פגיעות בלתי מוצדקות, להבליג ולהמשיך בתפקידם. לכן הם זוכים לנבואה, לכן הם הופכים להיות הבסיס למוסד הרוחני החשוב ביותר של עם ישראל - הסנהדרין.
