אם מצויה בארץ מסעדה שמושכת אותי אליה כמו מגנט, הרי זו, לא פחות ולא יותר, "הרברט סמואל" התל אביבית. לשום מסעדה אחרת, זולתה, לא חזרנו מעולם בתכיפות גבוהה כל כך. אלא שמה לעשות, ו"הרברט סמואל" היא, לטעמנו, מסעדה ממגנטת, מן הסתם הרבה בזכות שף הצמרת שלה ובעליה, יונתן רושפלד. סוף סוף רק מעטים כמותו נחונו בהבנה קולינרית עשירה כל כך וביצירתיות שאין דומה לה.
תפריט עשיר מלבד ההנאה הקולינרית המובטחת בה, אין כמו "הרברט סמואל" (בית גיבור, קויפמן 6), מסעדה ים-תיכונית במהותה, כדי להסב לסועדים בה כיף של ישיבה במרפסת מוארת ושטופת-שמש, הנשקפת לחוף הים של הטיילת התל אביבית.
מן התפריט העשיר והמוזל של הצהריים דלינו את שאהבה נפשנו. כספתח הגיעה לשולחן סלסלה עמוסת לחם שחור, מקמח מלא, ספוג בתאנים, ולצידה קערית מלאה בממרח זיתים כתושים. המתאבן היה מן הסרטים והתאפקנו שלא למלא בו את בטננו יתר על המידה. המתנו, איפוא, בקוצר-רוח לבוא הארוחה עצמה, וזו אכן מיהרה לבוא בידיו האמונות של מלצר זריז.
שבח והלל הפעם הלכנו על הפסטות. אני בחרתי ברביולי ממולא בארטישוק ובגבינות ריקוטה, פרמזן ומרווה. המנה הוגשה במחבת לוהטת והייתה עשירה בטעמה. בת הזוג בחרה, כהרגלה, במעטפת-קנלוני דקיקה ופריכה, ממולאת בבשר של עגל-חלב. מצמוצי התאווה עשו את שלהם והמנה זכתה לשבח ולהלל מפיה. בקבוק גדול של סודה סן פלגרינו סייע היטב בעיכול הקולינרי.
הקינוח היה, כרגיל, פיסגת ההנאה: מנת סורבה הגונה, של שלושה טעמים: מנגו, אננס ותפוח, כשלצידם שטו להם, בהנאה, פירות טרופיים: פסיפלורה, קיווי, פיטאיה, אוכמניות ופטל. קינוח ממש מן השמיים, מרענן מאין כמותו ביום חם שכזה. קפה אספרסו איטלקי כפול, דומיננטי ומקיץ-נרדמים כמותנו, היה אקורד הסיום של ארוחתנו. תמורת הגסטרונומיה המשובחת שילמנו 240 שקל, כולל תשר, ולא נותר לנו אלא להמתין, בקוצר-רוח, עד למפגש הקולינרי הבא ב"הרברט סמואל".
