עובדה: עד להקמת מדינת ישראל במאי 1948 הייתה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל מבוססת רק על רכישת אדמות בכסף מלא מבעליהן. למעשה, היחידים שהיו יכולים להתלונן על הפקעת אדמות היו רק היהודים, אשר בתקופת הטורקים סבלו מהתנכלויות, ובתקופת הספר הלבן של הבריטים נלקחו מהם אדמות באזורים שלא הותרו ליישוב היהודי. עובדה: עד תחילת מלחמת העצמאות, אף יהודי לא תקף אף ישוב ערבי. עד 1920 נעשתה כל הפעילות הביטחונית במושבות היהודיות על-ידי ארגון "השומר" שמנה כמה עשרות אנשים, וכל פעילותו הייתה, כשמו, מוכוונת לשמירה מפני עבריינים. לכאורה, לא הייתה לערבים כל סיבה להתלונן. אך שנאה אינה זקוקה לעילות אובייקטיביות. ב-1921 החל המון מוסת של ערבים לפרוע ביהודים. בתחילה ביפו וסביבתה, ולאחר מכן בפתח תקוה, בחדרה וברחובות. בפרעות תרפ"א נרצחו 47 יהודים בהם הסופר י.ח. ברנר ונפצעו 140. פרעות אלה נתנו את הדחיפה לארגונה של "ההגנה" שהייתה אז בחיתוליה.
בנקודה זו יהיה אולי מישהו שיאמר - הערבים חששו שהיהודים מתכננים להיות רוב בארץ. ובכן, מה בכך? בואו נחשוב. בימים אלה מוסלמים רבים מהגרים לצרפת, קונים בה בתים ומקימים מסגדים. 10% מאזרחי צרפת כבר מוסלמים, והם אינם מסתירים את כוונתם להפוך לרוב. האם זה מעניק לצרפתים זכות להרוג בהם? התשובה ברורה. ובואו לא נשכח כי צרפת הייתה שייכת משחר ההיסטוריה לצרפתים הקתולים. בארץ ישראל, מאז שגלינו מארצנו, היו רק שלטונות כיבוש. נחזור אם כן לעובדות.
למרות פרעות תרפ"א, המשיך חלק גדול מהתושבים היהודים, ובמיוחד בקרב היישוב הישן, להאמין כי ניתן לחיות ביחסים טובים עם השכנים הערבים. שכנות טובה זו הופרה על-ידם ב-1929 בפוגרום דמים שזכה לכינוי מאורעות תרפ"ט. בעקבות דרשת יום שישי שנשא המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בהר הבית, שבה העליל על היהודים כי הם מתכננים להשתלט על המקומות הקדושים לאיסלאם, החלו פרעות של מוסלמים בשכונות היהודיות בירושלים בהן נרצחו 19 יהודים ובתים נהרסו ונשרפו. הפרעות התפשטו לחברון, שם נטבחו 67 יהודים, חלקם בעינויים קשים. בפרעות הותקפו ונהרסו גם היישובים באר טוביה, חולדה, הר טוב וכפר אוריה. בפוגרום בצפת נרצחו בידי הפורעים המוסלמים 18 איש, נפצעו 80, ובתים הועלו באש. קהילות יהודיות ותיקות בנות מאות שנים בעזה, בשכם, ברמלה, בג'נין ובעכו ננטשו לבלי שוב.
למרות ניסיונות פיוס מצד השלטונות הבריטיים, הלכה ההקצנה בקרב ערביי ישראל והחריפה. ב-1936 פרצו בארץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שנמשכו 3 שנים. המאורעות אירעו במקביל להתגברות הנאציזם, וקיימת ראיה לפיה המרד הערבי מומן על-ידי ממשלת גרמניה הנאצית. תחילתו בהתנפלות על יהודי יפו ושריפת בתי שכונות הספר, אך עד מהרה המאורעות התרחבו לכל הארץ. התרחבות הפרעות לכל הארץ חייבה את הבריטים לדכא אותם בכוח. במאורעות אלה נהרגו יותר מ-5,000 ערבים, 400 יהודים ו-200 בריטים. בעקבותיהם גורש מנהיג ערביי ישראל חאג' אמין אל-חוסייני, ועד מהרה הוא חבר להיטלר מתוך תקווה לשוב עם הכוחות הגרמנים שהתקדמו אז בצפון אפריקה לעבר ארץ ישראל, כדי לעמוד בראש המבצע להשמדת היהודים בארץ. לאחר מלחמת העולם השנייה אל-חוסייני נעצר בצרפת כפושע מלחמה, אך הוא ברח בטרם הועמד לדין, וחזר להנהיג את הציבור הערבי במהלך מלחמת העצמאות.
ב-29 בנובמבר, 1947, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם ברוב של 33 קולות בעד, 13 נגד ו-10 נמנעים החלטה על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל. לכאורה היו לתוכנית זאת חסרונות רבים מבחינת היישוב היהודי, ויתרונות לערבים. הם קיבלו את מרבית השטח המיושב, הם קיבלו גישה ישירה לירושלים ורצף טריטוריאלי טוב יותר. אך הערבים לא גילו עניין ביתרונות שהתוכנית העניקה להם. למעשה, המנהיגים של תושבי הארץ הערבים לא בחנו כלל את היתרונות או החסרונות של הצעת החלוקה. תגובתם גם לא נבעה מתוך חשש שמעתה ואילך היהודים ייקחו אדמות שלא להם. אפילו לא הייתה להם סיבה אמיתית להאמין שיהודים יתנפלו על היישובים הערבים, משום שליישוב היהודי לא היה עדיין כוח של ממש. עד אז הבריטים מנעו די ביעילות צבירת נשק משמעותית על-ידי היישוב היהודי. האמת היא שתוכן ההחלטה לא עניין אותם כהוא זה. הם היו משוכנעים שאין בכלל צורך לשקול אותה או להתחבט לגבי העתיד. אפשר פשוט לשחוט את כל היהודים ובכך לסיים את כל הפרשה אחת ולתמיד מבחינתם.
התקפותיהם החלו מיד. אוטובוס של אגד הותקף וחמישה מנוסעיו נרצחו; המוני ערבים התנפלו על המרכז המסחרי היהודי בירושלים ושדדו אותו; מכונית תופת הרסה את בניין הסוכנות היהודית בירושלים וגרמה ל-12 הרוגים ולכ-40 פצועים; ישובים הותקפו, ועל המבודדים הוטל מצור; דרכי תחבורה נחסמו, וכך הלאה. עוד לפני שהבריטים סיימו לפנות את הארץ החלו כוחות ערבים בלתי סדירים לחדור לארץ כדי לפגוע ביהודים. הערבים היו משוכנעים כי מיד עם הסתלקות הבריטים הם יותירו מהיהודים אודים עשנים ונהרות של דם. במקביל, לא טרחו הערבים כלל לפעול להקמת מוסדות מסודרים למדינה משלהם. השמדתם של היהודים הייתה חזות הכל, ומדינה לעצמם עניינה אותם כשלג דאשתקד.
כוחות הצבא היהודי שהתארגנו במחתרת הצליחו בכוחותיהם הדלים לחולל מפנה בלחימה. עד מהרה התהפך הגלגל, והתוקפים הפכו למותקפים, ויישובים ערבים ששימשו בסיסי פעולה לכנופיות, נכבשו על-ידי ההגנה והפלמ"ח. כתוצאה טבעית מהתבוסה בקרבות, נאלצו חלק מתושבי היישובים שנכבשו לברוח, אך לא מעטים מהם פשוט נענו לקריאות של המנהיגים הערבים, ובראשם חאג' אמין אל-חוסייני, לפנות באופן זמני את בתיהם כדי שלא ייפגעו בעת שצבאות ערב הפולשים ייכבשו את הארץ. חלק מהם אף סירבו להפצרות של שכניהם היהודים להישאר.
שוב, לא היה ספק למנהיגי ערביי ארץ ישראל כי הצבאות הסדירים והמאומנים של 5 מדינות ערב, המצוידים בטנקים ובמטוסים, יוכלו להשלים כהרף עין את מלאכת השמדת היהודים שאותה הם עצמם נכשלו לעשות, כנגד אוסף של מתנדבים בלתי מאומנים המצויד בנשק מאולתר ברובו. אך גם הפעם, עמידת הגבורה של היישוב העברי שיבשה את תוכניותיהם. כתוצאה מכך עזבו את השטחים ששוחררו על ידינו במלחמת העצמאות בין 600 ל-750 אלף פליטים.
ראוי לציין כי בכל קרב בו המצב היה הפוך, כלומר, ידם של ערביי ישראל הייתה על העליונה, הסתיים הקרב בטבח מוחלט של היהודים. זה היה גורלם של 79 רופאים, אחיות ועובדי אוניברסיטה משיירת הדסה שנהרגו בירי ובשריפה; של 39 פועלי בתי הזיקוק בחיפה שנטבחו; של 11 לוחמי חי"ש בלתי חמושים מראשון לציון שנרצחו באכזריות לאחר שנפלו בשבי, הופשטו מבגדיהם, ובוצעו בהם מעשי התעללות אכזריים, ועוד.
יכולה להיות מחלוקת איזה חלק מבין הפליטים שנמלטו עשו זאת מיוזמתם או מיוזמת מנהיגיהם כדי לחזור לאחר שצבאות ערב הפולשים יזרקו את היהודים לים, ויחלקו את רכושם לתושבים הערבים, ואיזה מבין הפליטים נמלט בשל פחד אמיתי, אך לא ניתן לחלוק על כך שלכוחותינו הייתה רק ברירה אחת - לנצח, ולוודא שביישובים הערביים לא ייוותרו כנופיות מרצחים. אין גם מחלוקת על כך שלאלה שלא נמלטו, ושהסכימו לחיות בשלום עם היהודים, לא אונה כל רע, והם היום אזרחים ישראלים שחיים ברווחה.
לנמלטים אכן נגרם סבל, ועלינו להכיר בכך. ייתכן שגם לנו יש חלק בכך, למרות שהגורם העיקרי לסבל היו המנהיגים של ערביי הארץ באותה תקופה, ראשית משום שהסיתו אותם לשנאה במקום לחנכם לדו-קיום, שנית משום שלא צייתו להחלטת האו"ם, ולבסוף בשל קריאתם להתפנות זמנית. לרוע המזל, המנהיגים הללו, שהיו פוליטיקאים קטנים ביותר, לא קמו לאחר המלחמה להכות על חטא ולהודות בפני אחיהם - טעינו, ובשל טעותנו נגרם לכם סבל. כדי לחפות על טעויותיהם החריפו את ההסתה נגד הציונים. מנהיגים אחרים שקמו להם ממשיכים גם כיום לגרום להם סבל בדיוק באותן נסיבות ובשל אותן סיבות.
באותה עת שהם נמלטו מישראל, נאלצו כ-700 אלף יהודים להימלט ממדינות ערב בשל הפרעות שניחתו עליהם בעקבות הסכסוך. למרות שגם הם סבלו קשיי קליטה בארצם החדשה, בעיית הפליטים היהודים הלכה ונפתרה, בעוד בעיית הפליטים הערבים הלכה והחריפה, כתוצאה מהרצון להשתמש בהם ככלי פוליטי כנגד ישראל. לסבל המתמשך הזה אחראים באופן בלעדי מנהיגיהם ומנהיגי מדינות ערב שסירבו לקלוט אותם.
השאלה היא כמובן מה עושים כעת כדי להביא את הסבל הזה לידי סיום. האם ניתן לעשות זאת רק על-ידי גרימת סבל נוסף לעוד אנשים, כדי להצדיק את תרגילי ההתחמקות מאשמה של מנהיגיהם, או שניתן לחסוך מהם כל סבל נוסף ללא גרימת סבל מיותר לאנשים אחרים? התשובה ברורה - בוודאי שיש דרך לגאול אותם מסבלם בלי להרחיב את מעגל הסובלים. על-ידי פעולות לשיקום אישי של כל אחד ואחד וכל משפחה ומשפחה מהנפגעים אפשר לפצות אותם פיצוי מלא ולשקם אותם. למען האמת, אילו המיליארדים שהוזרמו לרשות של פתח ולחמאס מאז הסכמי אוסלו היו מחולקים ישירות לכל משפחות הפליטים בכל מקום בו הם נמצאים, הסבל של הפליטים כבר היה מגיע לסיומו. אבל יותר מדי אינטרסים פוליטיים מכתיבים את הנצחת הסכסוך במקום טיפול בבעיה ההומניטארית. ועד שכל הגורמים הפוליטיים יסכימו שיותר חשוב לחסוך סבל נוסף לפליטים מאשר להתנכל לישראלים כולנו נצטרך להמשיך לסבול.
