"לעזוב את פולה" היא דרמה קומית על משפחה עם שאיפות גדולות, המתנפצות להן בזו אחר זו לנוכח המציאות. זוהי הפקה קטנה וסולידית המספרת את סיפורה של פולה, אם המשפחה, ושל בני משפחתה המקווים לקבל כסף רב אך זוכים לאכזבה גדולה, לאחר שהתברר שפולה איבדה את כל רכושה.
אלירן כספי כתב וביים את המחזה המועלה בימים אלה בתיאטרון גבעתיים. אם לסכם, כבר בהתחלה, את ההפקה, הרי שמדובר בהצגה חביבה וקולחת ואולם היא די פושרת; אין בה משהו ייחודי או אמירה מיוחדת. היא מבדרת, פחות או יותר, אין בה רגע דל, אבל לא יותר מזה.
"לעזוב את פולה" היא דרמת יחסים בין שלושה דורות במשפחה אחת. פולה, אלמנה, אם המשפחה, יושבת בחנות הצילום המשפחתית כבר 35 שנה ומנווטת את חיי כל הסובבים אותה. בני המשפחה חושבים שפולה טובלת בכסף, ירושת אביהם, והם רוקמים חלומות גדולים ומאוויים כמוסים. הנכדה הצעירה רוצה להיות זמרת ולהוציא סינגל ואלבום וגם השאר מתחבטים בבעיות פרנסה. כל החלומות מתנפצים אל מול המציאות הבנאלית. התברר שעם מותו של אב המשפחה, השקיעה פולה את הכסף ובסופו של דבר, איבדה אותו. היא מציעה לשתי בנותיה ובני המשפחה להרחיב את העסק ולבנות אותו מחדש, אולם זוג אחד מחליט להגר לרוסיה והזוג השני – מאבד את ביתו. הסוף הוא כמובן טוב יותר ועם תקווה לעתיד ורוד.
אלירן כספי, שכתב וביים את המחזה, הפיק הצגה נחמדה והצליח להציב תמונות מעניינות וטקסט קולח. השחקנים ממלאים תפקידם כהלכה ואולם, לפחות בתחילת ההצגה, הדיבור לא תמיד ברור או נשמע היטב ברחבי האולם. חילופי הסצנות הם נאותים והתפאורה, מוארת חליפות על פני אתר אחר בעלילה.
דינה דורון מגלמת את פולה. דורון, שחקנית ותיקה, מדברת בקול ברור והחלטי, משחקה אמין ומשכנע, אבל אין מדובר כאן בשיאים דרמטיים מיוחדים, למרות שהעלילה מציבה בפניה אתגרים שכאלה.
דן תורן הוא שחקן שידוע גם כיוצר בתחום המוזיקה. תורן מגיש משחק סביר, מתבטא ברהיטות, הוא בהחלט כישרוני, אבל אין ההצגה מצליחה להפיק ממנו את המקסימום.
אליענה בקייר כנכדה הצעירה, מגישה משחק אמין, לא תמיד ברור; היא עושה את המוטל עליה כנערה החולמת על קריירה מוזיקלית וסביר להניח שחלומה יתנפץ, כמו שבדרך כלל קורה במציאות שלנו ולא רק על הבמה.
חגית דסברג ואורנה כץ, כשתי הבנות של פולה, מגישות משחק הולם, הן בהחלט בעלות כישרון, אבל הדמויות עדיין אווריריות ואין להן נפח. המשחק שלהן הוא אמין ושוטף.
אלכסנדר שטנדלר כבעלה של אחת הבנות הוא מוצלח. הוא מגלם שחקן שמייחל לתפקיד מתאים ומחליט להגר חזרה למולדתו, רוסיה, שם הוא מקווה להשתלב בעולם המשחק. שטנדלר הוא הבולט בין השחקנים ומשחקו קולח ומהנה.
אין ספק שההפקה של תיאטרון גבעתיים היא ברוכה, במסגרת עידוד היוצרים הצעירים שלנו. המחזה אמור לשקף מציאות ישראלית שכיחה ואולם בסיכומו של דבר, זו אומנם הצגה נחמדה, ראויה לטפיחה על שכם היוצר והשחקנים, אבל עדיין חסר בה את המשהו הנוסף, הטעם של ההנאה הצרופה, שאתם מצפים למצוא עם הורדת המסך.
