דוד טופז צריך להיענש במלוא חומרת הדין. עליו לשאת בתוצאות המעשה הנפשע שהוא תכנן, יזם ושכר שכירי-חרב כדי לבצעו. הטענה (הצפויה?) של פרקליטיו לאי-שפיות היא גימיק משפטי שקוף ומקומם. הוא היה די שפוי כדי ליזום, לתכנן ולוודא ביצוע של פשע - מן הסתם הוא שפוי מספיק כדי לעמוד למשפט, להיות מורשע בו ולרצות את העונש - מרתיע? נקמני? מידתי? - שיוטל עליו.
אני לא מבקש להציג כאן טיעונים לעונש. אני מבקש - אם יורשה לי - להציע שהעונש יהיה מידתי; שהוא יהיה מרתיע אבל גם חינוכי. שיהיה בו משום מיצוי דין צדק אבל שייוותר בו פתח לחמלה - אם לא לרחמים. אני מציע לשלב בעונש שלו מאסר עם עבודות שירות. להלן ההצעה:
טופז, לאחר הרשעתו, ייכלא בבית-סוהר, אבל ייצא ממנו מדי בוקר וישוב אליו מדי ערב. במסגרת עבודות השירות, שאותן ירצה לא כחלופה לעונש אלא כחלק בלתי נפרד ממנו, חלק מובנה ומהותי בו. במסגרתן הוא יחויב להופיע בפני תלמידים בבתי ספר בכל רחבי הארץ ולספר את סיפורו האישי - מהנסיקה, שכרון אוויר הפסגות ועמו שכרון הכוח, תחושת 'הכל מגיע לי כי אני כוכב' זוהרו של אבק הכוכבים, אורותיה הנוצצים של התהילה. ו... והנפילה. היעדר הביקוש. הירידה מהמסך, ההתרסקות. במסגרת שיחותיו עם בני הנוער יציג עצמו טופז - מקולל או נחמל, כוכב שדעך - כדוגמה לאמן שכל חייו היו בטלוויזיה. משם שאב את מקור כוחו, את טעם חייו, את תחושת הערך. שם עיצב את אופיו. שם נקבעה זהותו. שם היו כל חייו. כשגורש משם, היה חשוב כמת. הוגלה אל ערבות הדעיכה הצחיחות, אל ישימון השיכחה החרב. היה כלא היה. נמוג אל הלא-כלום.
דודו טופז צריך להיות מורשע כפושע אלים, מסוכן. הוא, שחשב שכסף קונה הכל, גם נקמה - פעל כאחרון החובבים, מותיר עקבות גסים בכל זירה שבה פעל. הכוכב הגדול ביותר של הבידור הישראלי לדורותיו התגלה כעבריין רשלן, שלומיאלי, שחש וחשב שכולם חייבים להמשיך לסגוד לו, להעריצו, להעניק לו כל במה להמשך מופע חייו. ילד מזדקן, שמעולם לא התבגר.
אני מבקש כאן סליחה מקרבנותיו. אין לאיש מאתנו זכות לבקש מהזולת לחמול על האיש שהתנכל להם, ששלח פושעים לפוצץ אותם במכות, להותירם, פצועים וחבולים, מדממים, נדחפים, בעודם מוכים, אל סף תהום האבדון. אני מבקש לסייג ולהבהיר: אילו אני, חלילה, קרבן התקיפה של שליחיו של טופז, הייתי מדבר אחרת, כותב אחרת, אם בכלל, מבקש להשית עליו עונש חמור ביותר. הייתי מבקש שהאיש לא יראה אור יום. שיירקב בכלא.
אני מעז להניח שעונש כזה אולי לא מאחלים לו אבי ניר, שירה מרגלית ובועז בן-ציון. אפילו הם לא. אני מעז, בהיסוס ובזהירות ולא בלי מבוכה, להניח, כי אולי גם הם יצטרפו לקריאה שבעונש שיוטל עליו ייכרכו זה בזה גם ההרתעה וגם הממד החינוכי.
למען יראו וייראו - יש לשקול הבאתו להרצאות בפני התלמידים כשהוא לבוש מדי אסיר, להושיבו בפניהם כשידיו כבולות, אולי כדי להמחיש את החופש שנגזל ונשלל ממנו בגלל הפשע שביצע. מתכונת, זו או אחרת, דומה בעיקרון, לזו המוצעת כאן עשויה להועיל. אם מי מהשומעים אותו שרוצים להיות "כוכב נולד" - במרכאות ובלעדיהן - יראו בטופז לא מלך התהילה אלא קרבנה, אולי יחשבו מחשבה שנייה אם שווה להם להתחיל במסע אל התהילה, במקום שבו אור הזרקורים עלול להיות כאורו של זיקוק די-נור, כבה וכהרף עין - כהרף אין - נותר כחוט חרוך ומפוחם שהאור שהפיץ הוא האור ששרף אותו. אולי ילמדו כי נכון לתכנן חיים שאינם תלויים בתשואות הקהל, בטבלאות הרייטינג, בדעתם של אחרים. אולי יחפשו לעצמם חיים, טרם יאבדו, חלילה, את הסיבה ואת הטעם למצוא חיים כאלה. חיים של משמעות וטעם, חיים שמביאים לידי ביטוי צרכים ורצונות אמיתיים, יכולות וכישורים, חלומות ומאוויים בסיסיים, עמוקים.
בטרם הורשע, בטרם נגזר דינו, אולי זה הזמן לשקול להפוך את תקופת מאסרו הצפוי של טופז לתקופה שהזמן שייקצב לו לרצות את עונשו במסגרתה לא יהיה זמן מבוזבז, אבוד, אלא זמן איכות, עד כמה שניתן להגדירו בהקשר הנסיבות הטראגיות הנתונות. זמן תיקון והבראה של חברה מקולקלת חולה.