המושג "בכל מחיר" אינו נוגע לסחר באנשים או בגופות. אין לו קשר למצוות פדיון שבויים, שכן "אין פודין את השבויים יותר מדמיהן" וודאי שאין פודים אותם "בכל מחיר". במקורו, "בכל מחיר" התייחס למילוי משימות צבאיות, על אף התנאים הקשים והקורבנות הצפויים. בהקשר של שבויים או חטופים, פירושו היה, שמדינת ישראל וצה"ל יעשו כל מאמץ מודיעיני ומבצעי, כדי להביא להחזרתם של שבויים וחטופים, גם אם מבצעים כאלה עלולים לעלות בנפגעים נוספים ובהשקעה אדירה של משאבים. כך יש לראות את המבצעים שנעשו כדי לשבות חיילים ירדנים וסורים בתמורה לג'יבלי הקטן ולחוליה שנפלה בשבי הסורי בשנת 1954, את פעולת כינרת בדצמבר 1955, את חטיפת חמשת הקצינים הסורים הבכירים בתחילת שנות ה-70' ומבצעים רבים נוספים בשנים מאוחרות יותר, כגון "מבצע יונתן", או חטיפתם של מוסטפה דירני והשייח' עובייד. החשש מפני נפגעים, במיוחד לאחר ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן ונפילתו של ניר פורז - הוא בעיקר אשר הביא להעתקת המושג מן התחום המבצעי לתחום המיקוח בנוסח תגרני השוק.
אלא שהגיעה השעה לשנות שוב את כללי המשחק, בטרם יהפכו חיינו בארץ ומחוצה לה לסיוט של פחד מחטיפות ושל מיקוח עם חוטפי חיילים ואזרחים, המתנהל תוך סחטנות רגשית ומניפולציות של חברים ושל התקשורת. ראשית, על מדינת ישראל להכריז בפומבי, שהיא רואה באיסמעיל הנייה, במחמוד א-זהאר, במרעיהם ובכל מי שיימצא ברדיוס מסוים מהם (נניח 50 מ') ערֵבים לחייו ולשלומו של גלעד שליט. אם הנייה יבחר להקיף את עצמו בנשים ובילדים — דמם בראשו. אם חמאס יכול לנהל משא-ומתן על עסקה לשחרורו של גלעד שליט, הוא גם יכול לערוב לשלומו, שהרי אם אינו יכול לעשות כן - אין הוא צד לעסקה כזו.
שנית, על מדינת ישראל לשים קץ לטירוף המערכות ולהבהיר שהתעריף לחילופי שבויים חיים הוא אחד כנגד אחד. הפלשתינים יוכלו לקבוע את מי ברצונם לקבל - ברגותי, או מישהו אחר - ללא תלות בשאלה, אם יש לו "דם על הידיים". רק בחילופי גופות יכולים להיות פערים מספריים גדולים בינינו לבינם, שכן אין לישראל עניין להחזיק בגופות מחבלים שלא לצרכי מיקוח.
שלישית, לא ייתכן שעצורי חמאס (או חיזבאללה או כל ארגון טרור אחר) יזכו בכלא הישראלי לביקורי קרובים, לטלוויזיה וללימודים, לביקורת הצלב האדום ולשיחות טלפון, ויוכלו להתראיין מן הכלא כמו שעשה ברגותי, ובו בזמן חטוף או שבוי ישראלי יועלם על-ידי ארגונם ולווייניו. עד שיוּתָר לנציג הצלב האדום לבקר את שליט ולתקשר עמו, או עם כל שבוי אחר בעתיד, יש להפסיק את כל הביקורים בבתי הכלא בהם מוחזקים אנשי חמאס (לפחות), להפסיק כל קשר התכתבות, צפייה או דיבור בינם לבין העולם החיצון, להחמיר את תנאיהם ולהבהיר, שבעניינים אלה פועל בראש וראשונה עקרון ההדדיות.
כאזרחים, זכותם וחובתם של בני משפחות שבויים וחטופים ושל חבריהם לעשות הכל למען שחרור יקיריהם. הם ראויים וזכאים לכל ההזדהות ולתמיכה האפשרית לפי נסיבות המקרה. חובתן של הרשויות לגלות כלפיהם הבנה והגינות ולשתפם במידת האפשר במידע העומד לרשותן. עם זאת, על הממשלה והצבא לשקול את שיקוליהם ולקבל את החלטותיהם במנותק מן הלחץ הרגשי של המשפחות. ראשי ממשלה, שרים, אלופים, ראשי שב"כ, מפכ"לים ונציבי שירות בתי הסוהר נבחרו או התמנו לתפקידיהם, כדי לקבל החלטות קשות ולא כדי לשאת חן.
מאז עסקת ג'יבריל השנייה, לא מילאו ממשלות ישראל את חובתן בנושא זה, ומשום כך הגענו לשפל המדרגה הנוכחי. עתה על ראש הממשלה להבהיר, שתנאי חמאס לשחרורו של גלעד שליט אינם מתקבלים על הדעת, שהמצור על עזה יימשך ושהקשר בין אסירי החמאס לעולם החיצון ינותק לחלוטין, עד שייווצר קשר עם גלעד ויורשה לצלב האדום לבקרו. המתווכים מצד החמאס מוזמנים להגיש שֵם של אדם אחד שאותו הם מבקשים לשחרר, וישראל תתחייב לשחררו, בלי קשר לחטאיו ולפשעיו בעבר או לתוכניותיו לעתיד.
