בזמן האחרון ניכרת יותר ויותר בנוף התל אביבי "אופנת" השיבה לשורשים בעקבות גיבורי התרבות החילונית של ימינו. אהוד בנאי, ארקדי דוכין, קובי עוז, אתי אנקרי, ברי סחרוף ורבים אחרים, חוזרים בשיריהם העכשוויים למוטיבים היהודיים והמקראיים. אלפים רבים נוהרים מדי שבוע לאודיטוריום "ווהל" לשמוע סדרות הרצאות על הקבלה מפיו של אלי רייפמן.
שירים של אהוד בנאי חוזרים לשורשיהם – לניגוני בתי הכנסת הפרסים והאשכנזים. כך, בעקבות גיבורי תרבות, גם מעריציהם מזדמנים יותר ויותר לתפילת ערב שבת בבית הכנסת. אך לא לכולם כמו לאהוד בנאי התמזל מזל לספוג מבית סבו את מנהגיה, ניגוניה וגעגועיה של המסורת היהודית. מי שחוזר למקורות לאחר עשרות שנים של ניתוק, מרגיש את עצמו לא פעם כאורח זר בבית הכנסת:
- איך פתאום "הלכתי לאיבוד" בטקסט התפילה שבסידור?
- מאיפה החזן חוזר על הטקסט?
עוד עשרות שאלות-תהיות מפרידות בין הבאים החדשים לבית הכנסת לבין תחושת "בבית". לפעמים, גם חילוני "למהדרין" שמזדמן לבית הכנסת השכונתי לרגל בר-מצווה, מוצא את עצמו נבוך. הוא בא בשבת עם מצלמת וידאו, וכשמעירים לו, הוא תוהה: "בשביל מה באתי אם לא בשביל לצלם?"
עם קבלת הנצרות כדת המדינה במאה הרביעית לספירה, נאסר על היהודים לעסוק בפעילות מיסיונרית בכל רחבי האימפריה הרומית. העובר על האיסור היה צפוי לעונש מוות. מאז לא מצטיינים היהודים באיכות של תעמולת היהדות בקרב זרים. גם בימינו, כאשר מדובר על החילוני הנכנס בשערי בית הכנסת, רצון טוב לקבלו בסבר פנים לא תמיד מלווה במיומנות "ההסברתית".
נוכח חוסר הערכות ממוסדת, עוד יותר מבורכת יוזמתו הפרטית של בחור צעיר, יליד נתניה, המתגורר כעת באזור שדרות. אדם פרטי, אשר ללא כל תמיכה מפלגתית או לוביסטית לקח על עצמו להוציא לאור ספר מדריך, מעין "מורה נבוכים" לציבור החילוני בבית הכנסת. כך נולד "סידור אור ישראל". הסידור שמתיימר להיות "סידור רינת ישראל" עבור חילונים, עולים חדשים, מתגיירים, נערי בר-מצווה, וכל מי שאינו רגיל להתפלל בבית הכנסת.
סדר התפילות בסידור "אור ישראל" בנוי בהתאם לאופן הביקורים של האדם החילוני בבית הכנסת. הסידור פותח בפרק "שער שבת", ממשיך ב"שער חג" ולאחר מכן ב"שער שאר הימים". כל פרק מלווה ב"טיפים" המסבירים את ההתנהלות בבית הכנסת בכל מיני מצבים: לפני, בזמן ואחרי התפילה. כך כותב ראש ישיבת ההסדר בפתח תקוה, הרב יובל שרלו על סידור "אור ישראל":
"הסידור בנוי ומכוון כדי להנגיש את בתי הכנסת – במישור ההתנהגותי – לכל עם ישראל. יש בו חשיבות מרובה, וההסברים כולם אכן מעניקים לבא בשערי בית הכנסת את היכולת לא לחוש זר ומוזר, כי אם כמי שיודע מה יש לעשות וכיצד יש לנהוג בפסקאות התפילה השונות. מחברי סידור זה הם פותחי שערים, הקוראים לגוי צדיק לבוא ולחוש עצמו בן במקדש המעט של התפילה. ...סידורים רבים נכתבו ובהם ביאורים תוכניים רבים, אך למעשה אין סידור שנועד לצעדים הראשונים בבית הכנסת, ובה מוסבר בפשטות ההיבט המסגרתי של התפילה, עד לרמות הבסיסיות ביותר. את הצורך הזה בא סידור "אור ישראל" למלא".
ביקשנו לשוחח עם אור ישראל (כן, זה הוא גם שמו של הבחור שחיבר את הסידור - אור ישראל לוז).
שאלה: איך נולד הרעיון? תשובה: "לעניות דעתי הרעיון צץ בראשם של רבים - להנגיש את התפילה לכל יהודי ויהודייה. רבים ראו ורואים עדיין את הצורך בסידור זה בכל בית כנסת. הסיבה שסידור כזה לא יצא לפני שנים, היא שמדובר בפרויקט רציני ביותר שאינו משתלם כלכלית. אף הוצאה לאור לא הסכימה להוציא את הסידור ולכן נאלצתי לעשות זאת בעצמי. ההוצאות על כתיבת סידור זה והפצתו עולות על ההכנסות. ידעתי זאת מראש, והתעקשתי לעשות זאת. אני ממשיך להפסיד כסף אך מרוויח חלק בעולם הבא".
שאלה: המהדורה הראשונה נמכרה כולה, וכעת הוצאת לאור את המהדורה השנייה. כמה סך הכול עותקים נמכרו? תשובה: "כל עוד ישנם בתי כנסת שאין להם את הסידור הזה לטובת הציבור, כל עוד ישנם נערי בר-מצווה "אבודים" בבית הכנסת, כל עוד משפחות אבלות זקוקות לסידור, זה אומר שלא מכרתי מספיק".
שאלה: מה שלא תכלול גם את ההסברים וההבהרות למילים ולקטעים הקשים יותר להבנה בתוך הטקסטים של התפילות - בדומה לסידור "רינת ישראל"? תשובה: "סידור "אור ישראל" הוא סידור למי שלא רגיל לתפילה והוא עמוס בהסברים רלוונטיים: מתי עומדים ויושבים, כמה זמן נמשך הקטע? מתי מותר לדבר? מתי קדיש אבלים? איך משתחווים? מה עושים? איך עושים? מתי עושים? תמיד אפשר להעמיס עוד ועוד, אך לא זאת המטרה. המטרה שלי היא להנגיש את התפילה למי שלא רגיל להתפלל בבתי הכנסת. לאחר מספר פעמים שמשתמשים בסידור אור ישראל, ניתן להמשיך בקלות עם סידור רינת ישראל. שם יש את ביאורי המילים. לעניות דעתי, ועל-פי סקרים שביצעתי, ביאורי מילים בסידור פחות רלוונטיים למי שלא רגיל להתפלל כלל. להיפך, אלו בדיוק התוספות שלוקחות את תשומת הלב ואז החזן "בורח" עם התפילה."
האם היום, כאשר הטרנד של ההתקרבות למקורות מקבל תאוצה, שוב ניכרת הרדמות בשמירה? האם ציבור דתי-לאומי, אשר רובצת עליו חובת האחריות לשמש גשר בתהליך זה, שוב ימצא את עצמו לא מוכן ועלול שוב "לאחר את הרכבת"?
