בתור אחד שיש לו אוסף די מכובד של דיסקים וויתר על הזכות להמשיך ולהתלהב מההרחבה של האוסף, אני מרשה לעצמי להספיד את הדיסקים. מרשה לעצמי לשאול אם העתיד איננו מבטל את האלבומים... אם העתיד איננו אלא קבצים, יחידות בודדות, שירים תלושים.
עכשיו אני אוהב אותם אחד אחד. כל שיר עומד בפני עצמו. הציבור איננו סובל אלבום. להתחיל לקשר... לחשוב על משמעות... זה יותר מדי. עדיף לחשוב במושגים של טוב או לא טוב. כיף או לא כיף. אני מרגיש את זה או לא מרגיש. לחשוב במושגים של זה עושה לי את זה או...
היום אתה לא נשען לאחור, לא שם את הדיסק בקומפאק ומשאיר אותו שם כי למי יש כוח להחליף. היום, את הכוח מחליפה טכנולוגיה, טכנולוגיה שהדבר שהיא הכי אוהבת לעשות זה להחליף. להחליף את הדיסקים, להחליף את המנגינה, להחליף את הסבלנות...
ואז יוצא שאתה נשאר רק עם קבצים, חלקים של יצירה, חלקים של מוזיקה. יוצא שאתה מרגיש שהמוזיקה כבר לא מקבלת הכבוד הראוי. יוצא שאתה מרגיש שאתה לא יודע איפה המוזיקה נמצאת ולמי היא שייכת. עכשיו המוזיקה היא אוסף של צלילים מוקלטים שלא שייך לאף אחד. שייך לכולם אבל אף אחד לא רוצה לשמוע.
כי להיות שייך לכולם זה להיות חסר ערך. זה להיות אף אחד. זה להיות שם פשוט מונח בערימה של לינקים שאף אחד לא יקליק עליהם. כי הרי אף אחד לא יתאמץ לחפש את אלה שנמצאים במדף העשירי של תוצאות החיפוש בגוגל.
אבל מצד שני זה חופש. פתאום רצועה מספר 9 מתעוררת לחיים. קודם היא הייתה תלויה ברצועה מספר 4 שהיא להיט ועכשיו היא עומדת בפני עצמה. עכשיו לאף אחד לא אכפת מי ביצע את השיר. עכשיו, אם רצועה מספר 9 עושה את זה, אז היא עושה את זה ובגדול. רצועות רצועות הן מתכנסות להן לאוספים, אוספים בלי כותרת ברורה.
אוספים שהם סוג של ניסיון ליצור משהו חדש. ניסיון ליצור אשליה של אלבום. אשליה של דיסק. אשליה של הסדר שאבד. של התחושה שהקבצים הללו הם יותר מאיזה שיר שעשה לי כיף. שיר שעשה לי חשק לעשות פו פום פו פום יחד עם רדיו. שיר שבגללו בא לי לקנות עוד בין 12 ל-20 שירים של אותו אמן. שיר שבגללו אני חושב על אמן.
אין אמנים כשיש קבצים. קבצים הם קטעי מוזיקה בלי יוצר. קבצים הם חלקים של רעיונות של אף אחד. הם מוסיקת אמצע השום דבר. הם מעבירים לך את הרגע.
ואז אתה חושב - איך יוצאים מזה? איך חוזרים לאלבומים? והתשובה פשוטה - להפסיק לראות בהכל את אותו הדבר.
כשהכל קבצים אז הכל ניתן למיון, לסידור, להעתקה. הכל אותו הדבר. אבל כשחושבים באלבומים, אז לכל אלבום כיוון משלו, חשיבה אחרת, בדידות שאין לאף אחד. ואז אפשר לחפור, לגלות שירים. פתאום הקבצים הופכים לחלק מיצירה. פתאום כל קובץ וקובץ הוא יותר ממה שחשבנו. וכל הרצועות מתחילות להתחבר בזו אחד זו לכדי יצירה שלעולם לא תישכח. מתאחדות לכדי יצירה שהרצועות הראשונות שלה הן רק קבצים. אבל אחרי שלוש ארבע יצירות הם כבר קומפוזיציה, סימפוניה של דיוק, כזו שאי-אפשר לצרוב.
