עצם נצחונו של מחמוד אחמדינג'אד בבחירות לנשיאות אירן אינו צריך להפתיע. המפתיע הוא ההפרש הגדול בינו לבין יריבו העיקרי, מיר-חוסיין מוסאווי, והעובדה שזה הושג כבר בסיבוב הראשון של הבחירות, כאשר הרושם שנוצר בימים האחרונים לפני ההצבעה היה שמוסאוי זוכה לתמיכה גוברת בערים. אלא שרוב היתרונות היו לצידו של אחמדינג'אד, והם שהביאו לו את הניצחון. הוא פופולרי בעיקר בקרב המעמד הבינוני והנמוך באזורים הכפריים, בין השאר עקב אורח חייו הפשוט וקריאתו לחזור לערכי המהפכה האיסלאמית; הוא נהנה מתמיכת ארגונים דתיים וכנראה מתמיכת "משמרות המהפכה", שמשורותיהם יצא; ומעל לכול, המנהיג הרוחני של אירן והדמות החשובה ביותר בצמרת האירנית, עלי חאמנהאי, תמך בו. יתרונות אלה הספיקו לאחמדינג'אד כדי להתמודד עם הביקורת הקשה שהוטחה בו, בעיקר עקב המצב הכלכלי הקשה באירן. עם זאת סביר להניח, שבמהלך הבחירות היו זיופים בהיקף רחב, שהשפיעו על שיעורי התמיכה במועמדים, אם כי לא ברור אם קבעו את התוצאה הסופית. בכל מקרה ברור שאחמדינג'אד ניצל את היותו נשיא מכהן כדי להשיג תקציבים וזמן תקשורת לטובת מערכת הבחירות שלו.
מיר-חוסיין מוסאווי היה התקווה הגדולה של הרפורמיסטים, בעיקר באשר להשגת שינויים פנימיים במערכת האירנית. הוא פנה בייחוד למעמד הבינוני העירוני, למשכילים, לצעירים ולנשים - השכבות העיקריות המבקשות להביא לשינוי בפניו של המשטר. הוא נהנה מתמיכתו הפומבית של מנהיג הרפורמיסטים מאז אמצע שנות ה-90, הנשיא-לשעבר מוחמד חאתמי. והיה לו יתרון נוסף: הוא היה מוותיקי המהפכה, היה מקורב למנהיג המהפכה חומייני, ושימש כראש ממשלת אירן בתקופה הקשה של מלחמת עירק-אירן. כל אלה לא הספיקו מול יתרונותיו של אחמדינג'אד, מה גם שמוסאווי לא היה מוכר מספיק, לאחר שנעדר מהבמה הפוליטית בעשרים השנים האחרונות, ובמחנה הרפורמיסטי היו שחשדו שאינו רפורמיסט אמיתי, לאור התנהלותו בעבר.
בכל מקרה היה ברור שתוצאות הבחירות לא יביאו למהפך מיידי במשטר האירני. מקבל ההחלטות הקובע באירן הוא המנהיג הרוחני חאמנהאי, והוא אינו עומד לבחירה. הבחירות נגעו אפוא לדרג הבכיר שמתחתיו. מבחינה זו, המשמעות העיקרית של תוצאות הבחירות היא שאחמדינג'אד קבל מנדט להמשיך במדיניותו הרדיקאלית, בתחומי הפנים והחוץ, בתמיכתו של חאמנהאי. בעוד שבראשית תקופת הכהונה הראשונה שלו היה אחמדינג'אד פוליטיקאי כמעט-אלמוני, הוא ניצב עתה על בסיס עוצמה מחוזקת, נהנה מתמיכת גורמי הכוח העיקריים במשטר ויכול להצביע על תמיכה עממית רחבה בו.
יש לכך השלכה פנימית חשובה. חלק גדול מהציבור האירני, ואולי אף מרביתו, רוצה בשינוי פני המשטר. הוא רוצה במערכת פוליטית פתוחה יותר, בחופש אישי רב יותר ובצמצום ההתערבות של המשטר בחיי הפרט - שגברה בתקופת נשיאותו של אחמדינג'אד - בכלכלה משגשגת יותר, בהעלאת רמת החיים ובצמצום השחיתות. על-רקע זה הצליח המחנה הרפורמיסטי להביא לבחירתו של מנהיגו חאתמי לנשיא פעמיים, ב-1997 וב-2001. אלא שמאז 2003 - 2005 חלה נסיגה בכוחו של המחנה הרפורמיסטי מול כוחו המאורגן של המחנה הרדיקאלי, שהשתקפה בבחירתו של אחמדינג'אד לנשיא ב-2005. הפעם היו ציפיותיו של המחנה הרפורמיסטי גבוהות, משום שנוצר הרושם כי הציבור הרוצה בשינוי התארגן טוב יותר והצליח ליצור תנועת מחאה עממית, שהעמידה במוקד את ביצועיו הכושלים של אחמדינג'אד. אולם כל זאת לא הספיק, כנראה, כדי להביא לניצחונו של מועמדם.
בין אם תוצאות הבחירות נקבעו על-ידי יתרונותיו של אחמדינג'אד ומחנהו, ובין אם הושפעו על-ידי זיופים, סביר להניח שהעובדות נקבעו והן לא ישתנו עקב טענות הצד המפסיד. יתכן שביטויי המחאה והתסכול של הרפורמיסטים עקב ההפסד בבחירות יימשכו בתקופה הקרובה, אך התרחיש היותר סביר הוא שהמשטר יצליח בסופו של דבר להתמודד עמם ולדכא אותם. למשטר יש ניסיון רב שנים בטיפול יעיל בתסיסה ובהפגנות, בעיקר של צעירים וסטודנטים הדורשים שינוי, ולמרות שיש להביא בחשבון שהמחאה תצא מגדר שליטה, רוב הסיכויים הם שהמשטר יבלום גם את התסיסה הנוכחית. המחנה הרפורמיסטי יצטרך להמתין להזדמנות הבאה כדי לנסות שוב להביא לשינוי בפניו של המשטר.
