בנימין נתניהו הרוויח זמן קצר כל-כך בנאומו, שמאליה עולה השאלה מה טעם היה מלכתחילה בכל האקספוזיציה הבומבסטית הזאת? הוא התיר ואסר, שחרר וכבל, אמר ולא אמר ויצר הרבה מאוד בלא-כלום אחד גדול. התוצאה הייתה לא יותר מאשר הצבת משוכה קטנה של בלבול זמני המשיב את הגלגל לאחור. גרוע מאשר לפני הנאום.
היו לו חלופות טובות יותר! הרי גם אם היה מכריז בפה מלא על נכונותו להכיר בשתי מדינות לשני העמים, נסיגה מלאה לקווי יוני 67 לרבות ברמת-הגולן, כינוס כל ההתנחלויות אל גבולות הקו הירוק, חלוקת ירושלים, ואפילו וויתור על הכרה ערבית בישראל כמדינת הלאום היהודי - העולם הערבי היה זועק חמס, משום שבעיית הפליטים לא אוזכרה על ידו, ולעומת זאת כל העולם היה מתייצב מאחורי מדינת-ישראל כחומה בצורה.
העובדה הנחרצת היא שהערבים תובעים מישראל משא-ומתן לשלום צודק ובר-קיימא בלי שיהיו למדינת-ישראל תנאים מוקדמים, ובתנאי שתכריז על הכרה בשתי מדינות ריבוניות לשני העמים בלי פירוז ובלי הגבלה, שתתחייב לנסיגה מלאה לקווי 67 לרבות ברמת-הגולן, שתהא מוכנה לחלוקת ירושלים, שתבין את ההכרח בשיבת כל הפליטים לאדמותיהם ותתלהב להפיכת מדינת-ישראל למדינת כל-אזרחיה. אין מה לדבר על פחות מזה! זה נקרא בפיהם "משא-ומתן בלי תנאים מוקדמים" הגון וצודק.
ברק-חוסיין-אובמה דרש הרבה פחות מזה, ואותו היה צריך לרצות באופן המלא והברור ביותר! גם האיחוד האירופי היה מצטרף אליו בנפש חפצה אילו ראש הממשלה היה קורא נכון את המציאות הפשוטה הזאת. הלא מה ביקש אובמה בנאומו? הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות והכרזה על שתי מדינות לשני העמים. זהו! נתניהו יכול היה לבוא לאולפן שישי למשך דקה אחת, להגיד "כן!" מוחלט לשתי התביעות של ארצות הברית, נותן להן תוקף של שנה אחת עד לתחילת משא-ומתן כלשהו והיה מרוויח זמן של דורות רבים.
לאחר שנה, עם סירובם הבטוח והעיקש של הערבים, אפשר יהיה להרחיב את ההתנחלויות, לבנות ישובים חדשים ביהודה ובשומרון, לספח את כל השטחים למדינת-ישראל, להכריז עליה כמדינת הלאום היהודי, ולהפוך את אזרחי מדינת-ישראל הפלשתינים לתושבי המדינה בלי הזכות לבחור ולהיבחר למוסדותיה הרשמיים. מצב זה יכול להימשך לעולמי עולמים כשמדינת ישראל תהא מוכנה להכריז בכל פעם על הקפאת הקיים בכל עת והסכמה לשתי מדינות לשני העמים בתמיכה בלתי מסוייגת של העולם כולו. מֶה חבל!
