משחר העולם עומדת בפני האדם השאלה של בחירה מיטבית בין אלטרנטיבות.
פרשת בראשית המתארת את בריאת העולם ואת כל מעשי הבריאה, מגיעה לבסוף למעשים הראשונים של יצירי כפיו של אלוהים בעולמנו. קודם מתוארת קבלת החלטה על-ידי הנחש, מיד אח"כ מתוארת קבלת החלטה על-ידי האשה ואחרון חביב מצטרף אליהם גם אדם.
"[ג, א]: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. [ג,ב] וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל. [ג,ג] וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן. [ג,ד] וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. [ג,ה] כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. [ג,ו] וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל [ג,ז] וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת."
האם קיבלו החלטה מיטבית? האם קיבלו החלטה גרועה? על-פי מבחן התוצאה, ההחלטה של חווה הייתה מצוינת, כי במקום עולם של מטומטמים חסרי שכל הפכנו לקהילה חושבת. האיומים של אדון עולם כי ישמיד את כל האנושות (כולה שני אנשים) אם יאכלו מפרי עץ הדעת היו איומי סרק, ודווקא הנחש הביא טיעון מנצח: אלוהים מפחד מתחרות, הוא מעדיף חבורת מטומטמים שלא יתחרו אתו.
על-פי איזה שיקולים נתקבלה ההחלטה? איזה סיכון לקחו כאשר החליטו מה שהחליטו? והרי הם לא ידעו מראש שאלה יהיו התוצאות. מה הביא את אדם להצטרף להחלטתה של אשתו, לכאורה כנגד כל הסיכויים?
הסופר המקראי לא מתאר את הליך קבלת ההחלטה, כי כנראה לא היה כזה. הוא מספר לנו על החלטה אינטואיטיבית של הערום בחיות בזמן ההוא, ושל שני טמבלים חסרי בינה.
השיטה האינטואיטיבית במשך שנים קיבל העולם החלטות בצורה אינטואיטיבית. האינטואיציה נחשבה כמתת אל, ולאלה שקיבלו החלטות "טובות" אשר בפועל ובדרך כלל גם המזל האיר להם פנים, נקראו אנשים עם אינטואיציה "בריאה", ולאחרים קראו אנשים עם אינטואיציה "חולה".
השיטה המדעית / מתודולוגית ואז הבחינו שככל שהעולם התקדם, וככל שקצב קבלת ההחלטות בעולם המודרני עולה ל-60 הרץ (שישים החלטות לאדם בשנייה), ראינו יותר ויותר ששם המשחק העיקרי הוא מזל, כי אותם אנשים שהצליחו מאד בהחלטותיהם אתמול, כשלו בהן כישלונות טוטאליים היום (לדוגמא, חבורת גיבורי ששת הימים אשר כשלה כמעט בכל החלטה שקדמה למלחמת יום הכיפורים).
כמובן שמצב כזה מצב של כאוס מחייב התערבות מדעית, ואז התפתחו תורות לקבלת החלטות התוקפות את הבעיה ממספר נקודות, ומבחנן העיקרי של אותן תורות הוא לא בקבלת החלטות נכונות, כי איננו נביאים, אלא מתבטאות בעיקר בכך שההחלטות:
א). מבטיחות הדירות של ההחלטה, כלומר סביר שההחלטה שנתקבלה בדרך תורתית, תחזור על עצמה גם עם קהל אחר של מחליטים, בלבד שנשמרים כמה כללי יסוד של התורה, ובלבד שהקבוצה המחליטה היא קבוצה של מומחים, יושרתית.
ב). התורה מבטיחה מתן ציון להחלטה, ומבטאת בעזרת ציון זה ההסתברות שההחלטה היא מיטבית, ואז אם ההסתברות היא 99% אזי ההחלטה (קרוב לודאי) טובה ואם ההסתברות היא 50% כדאי לשקול פעם נוספת.
מחקריהם בשנים האחרונות של הפרופסורים כהנמן וטברסקי אף הוכיחו שלמעט במקרים של מומחיות מובהקת בתחום ההחלטה, הרי שבד"כ ההחלטות האינטואיטיביות הן שגויות, ולא רק שהן שגויות, אלא הרבה אנשים יעשו אותן טעויות שוב ושוב, כאשר מראש הם משוכנעים שהם בוחרים בהחלטה המיטבית. כהנמן וטברסקי הם "נביאי" קבלת החלטות כלכליות על בסיס תורתי שפיתחו.
תוחלת הסיכון התורה הפופולרית ביותר והפשוטה (וגם הפשטנית ביותר), היא תורת תוחלת הסיכון. היא גם הגנרית ביותר, כי ניתן להתאימה בקלות באמצעות שדרוג או שקטון כמעט לכל תרחיש.
הגוף המחליט מפרק את ההחלטה לעץ של החלטות. עץ ההחלטות מכיל צמתים של אירועים המשפיעים על קבלת ההחלטה. בכל צומת כזה מסמן הגוף המחליט את אחת משתי אלטרנטיבות - אם יקרה האירוע ואם לאו - ונותן לכל אלטרנטיבה סיכוי שיקרה, ותג מחיר אם יקרה.
מכאן, בתהליך מתמטי פשוט ניתן להגיע להחלטה לכאורה מיטבית, כי תחתית העץ מפרטת מספר רב של יציאות מעץ ההחלטות, אשר לכל אחת מהן תג מחיר (המהווה שקלול העלויות על-פי הסתברותן לקרות).
כהנמן וטברסקי "תורת הערך" של חתן פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן ושותפו ז"ל עמוס טברסקי, שיפרה משמעותית את מודל תוחלת הסיכון בירידה עמוקה יותר לרמת המיקרו של קבלת החלטות במצבי חוסר ודאות, ומציעה מודל לא לינארי בהיבטים רבים כאתגר לשיטה הפשטנית והלינארית של תוחלת הסיכון. עבודתם של השניים בנושאים אלה זיכתה כאמור את כהנמן בפרס נובל לכלכלה, ואת טברסקי בהכרה בינלאומית בתרומתו האדירה למדע קבלת ההחלטות וישימותה של תורה זו בתחום הכלכלי, ובפועל בכל תחום שהוא (טברסקי נפטר טרם התקבל הפרס).
הדוגמה הפשוטה ביותר לשלילת עקרון תוחלת הסיכון היא דוגמת אבקת הכביסה והטלוויזיה. רבים מאתנו ייסעו קילומטרים ספורים על-מנת לקנות אבקת כביסה בהנחה חד פעמית של 5 שקלים, אך 5 שקלים לא יהוו כל פרמטר בקניית טלוויזיה או רכב. כלומר שההסתברות X לרווח של 5 שקלים משפיעה אחרת במקרה של טלוויזיה מול אבקת כביסה, ואילו מודל תוחלת הסיכון לא רגיש כלל להבדל זה.
מי אימץ את שיטת תוחלת הסיכון ממשלת ישראל בהחלטות הרות גורל אני מבקש להפנות אתכם ל
מאמר של הח"מ בעניין המסכות אתן הלכנו צמודים במלחמת המפרץ השנייה. עד כמה שיישמע מוזר, הרי שדוח ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בראשות שר האוצר דהיום הד"ר יובל שטייניץ (בראש ועדת החקירה עמד שבתאי שביט ראש המוסד לשעבר), נימק את ההחלטה על הליכה בצמוד למסכות בתורת תוחלת הסיכוי (או הסיכון).
הדוח הטיל את האחריות על הטעות לכאורה בהערכה בנוגע לחימוש הכימי של עירק על אמ"ן. את הדרג הפוליטי ניקתה הוועדה משיקולים של תוחלת הסיכון!!! כן, אלה המילים בדוח. ממש ממש כך.
המנהל הציבורי ובית משפט העליון כלל ברזל בבחינת אי סבירות קיצונית בהחלטת גוף מנהלי, הוא האם נשקלו כל השיקולים שבעניין והאם ניתן לכל שיקול המשקל הראוי, כלומר משווים בין חלופות על-פי תוחלת התועלת (או תוחלת ההפסד). ככל שהגוף המחליט הזניח פרמטרים בעלי משמעות, או נתן להם משקל לא מידתי – ההחלטה תתבטל על-ידי הערכאה השיפוטית. עצם "המצאת" כלי בקרה שיפוטי מעין זה מאלץ את גורמי המינהל (או לפחות חלקם) לפעול לאורה של אותה תורה, שמא תתהפך החלטתם על-ידי בית המשפט.
נוהל מפתח – מכרזים במיליארדים של דולרים בשנה נוהל מפתח קובע את הפרקטיקה בכתיבת מכרזים, מענה עליהם ושקילת התוצאות, ומחייב לתת מראש משקל לכל נושא. הגורמים השונים של המזמין נותנים ציון לכל נושא ולכל משיב, והממוצע המשוקלל של המשקלים עם הציונים קובע את הזוכה במכרז.
אז אם כל כך טוב מה רע ההחלטות המובילות את האנושות אינן החלטות מתודולגיות, לפחות לא על-פי תורת תוחלת הסיכון. כל ההמצאות הגאוניות הן תוצאה של מה שנראה כאינטואיציה, ראה התפוח של ניוטון וקרני השמש הבוקעות דרך חלון הרכבת על-ידי אינשטיין. אין גם בהישגי התרבות אף סממן מתודולוגי - ציור, פיסול, מחול – זה לא שם אלא אם קודם נוצר על-ידי אינטואיציה "בריאה" ורק אח"כ, כאשר היה צריך להוכיח את הדברים או לחזור עליהם, פותחו מודלים ושיטות תורתיות.
יש שיגידו שאצל הגאונים, גם האינטואיציה היא מתודולגיה, כי הם יכולים לעבד בדיוק רב מספר רב של נתונים ולחשב את תוחלת הסיכון (או את תוצאתו של כל מודל אחר) בצורה לכאורה אינטואיטיבית, אך אין לדעתי אף הוכחה מדעית לכך.
והיכן הפתרון? כמו שאין פתרון אחד - שחור או לבן, דמוקרטיה או דיקטטורה, סוציאליזם או קומוניזם - כך אין תורה אחת ויחידה המשרתת את מכונת קבלת ההחלטות האנושית. כל החלטה חייבת להיעשות על-ידי שילוב של שיטות. החלטה היא גם לא דבר נקודתי אלא חלק מתהליך אין סופי מתמשך.
עתים נקבל מספר החלטות באותו נושא בדיוק, כל אחת מהן על-פי שיטה אחרת, ובכל הנושאים בהם יש התאמה מיטבית בין השיטות וככל שיש תשובות מובהקות (יתרון של אלטרנטיבה אחת על רעותיה), הרי שההחלטה ברורה. בכל הנושאים בהם אין התאמה או אין מובהקות, נמשיך בפעולת האיסוף והעיבוד עד שנגיע לכלל התאמה ומובהקות (כך ננהג בהחלטות הרות גורל).
העצלים יותר יאמרו, בואו ניתן משקל לאינטואיציה ומשקל למתודולוגיה, על-פי הנושא הנדון ועל-פי מידת היושרה והמומחיות הנצפים מקהל המחליטים וכך תיכנס גם האינטואיציה למתודולוגיה. כך ננהג בהחלטות חשובות, אשר מחיר הטעות בהן הוא קטן.
האם ההחלטות בגן עדן היו מיטביות? תלוי למי. הטיפשים טרם אכלו מעץ הדעת, אדם וחווה, לא מתו כפי שאיים עליהם הקב"ה; הם דווקא הפכו חכמים, הלכו להתלבש ויצאו בערב.
הנחש הערום והחכם, יצא טמבל מושלם, כי מאז הוא הולך על גחונו ואוכל עפר.
ואלוהים, אשר קימבן את כל הסיפור, יצא גבר גבר עם עלילה מרתקת, עם סוף מאד מפתיע ועם חומר לדורות בעניינים של קבלת החלטות בעולם של חוסר ודאות שהוא יצר במו ידיו.
בפועל הקב"ה לא פחד מבני האדם - הוא פחד מהנחש; כי האדם, כמה חכם שלא יהיה, טבועה בו יושרה יסודית, כי יצר האדם טוב מנעוריו, ועל כן גם אם הוא חכם, על-פי רוב חוכמתו לא עולה לו לראש. לעומת זאת הנחש, טרם אכל כלל מפרי עץ הדעת, היה כבר הערום שבחיות, וסיכן בחוסר אחריותו ובתחמנותו את מעשה הבריאה.
אבל הקב"ה – שופט עליון, לא יכול היה מוסרית, כמה ימים לאחר שהלך עם סיום השבוע המרתק בחייו, שבוע מאד מאד מאומץ, להעניש הנחש ללא שימוע. הדבר נוגד את כללי התקשי"ר, ושימוע עם היושב במרומים היה פעם אחת ויחידה, שנים רבות לאחר מכן, במעמד הר סיני.
הקב"ה קיבל החלטה השנייה במיטבה אחרי שימוע: הוא העמיד את הנחש במבחן, הנחש נכשל כשלון חרוץ, והיקום ניצל.
