שירותי מודיעין באשר הם, נבחנים ביכולת לזהות ובזמן, סיכונים או סיכויים הטומנים בחובם פוטנציאל בעל משמעות לאינטרסים של מדינותיהם. לבד מסוגיית ההתרעה מפני פרוץ מלחמה, בוודאי כאשר הדברים אמורים ב"סיכול הפתעה", נדרשים קברניטי המודיעין להצביע על תהליכים אסטרטגיים או אף אופרטיביים, ולהעניק לדרג מקבלי ההחלטות את הכלים הדרושים לגיבוש מדיניות ו/או פעולה של ממש.
הארועים הדרמטיים שאנו עדים להם באירן, בעקבות המחאה ההמונית שפרצה עקב הטענות בדבר "גניבת" הבחירות לנשיאות על-ידי סביבתו של הנשיא המכהן מחמוד אחמדינג'אד, הם סוג של התמודדות רבת משמעות לשירותי הביון המערביים, כאשר הם נדרשים לגבש הערכות מודיעין אמינות ומבוססות בדבר פוטנציאל ההישגים של המהומות האלימות וההיתכנות למינוף התהליך, זאת בהנחה שהמתרחש במישור הפנים-אירני מספק נתונים מקדמים וחיוביים המשרתים את המערב.
נכון לעכשיו, בולטת גישתה הזהירה והסטרילית, על גבול האדישות, של קהילת המודיעין האמריקנית, המשתלבת בסיסמאות המאפיינות את ממשלו של אובמה, לפיהן "אין מקום להתערבות בתהליכים הפנימיים באירן". ניכר כי גישה זו נשענת בין השאר על הנכונות המפורשת של וושינגטון להושיט יד למשטר האייתולות בטהרן. בתוך כך מיקד ר' המוסד, מאיר דגן , כך על-פי דברים שיוחסו לו בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת (16.6.09), הערכה לפיה צפוי כי המחאה העממית תגווע והשלטון המרכזי יטיל מרותו על המפגינים עד מהרה. באתה נשימה גרסו גורמים בכירים בישראל, כמו גם בארה"ב, כי "אחמדינג'אד ומוסאבי אינם שונים בגישתם הקיצונית והעוינת לארה"ב ולמערב", דהיינו, גם בתרחיש בלתי סביר של בחירות חדשות אין לצפות לסוג של "בשורה" מטהרן.
מן האמור לעיל מסתמנת גישה בעייתית למדי ולו בהתייחס לממד המתודולוגי של מחקר המודיעין, לפיה שומה על אנשי מודיעין ועל אחת כמה וכמה קברניטי ביון, שימנעו מנקיטה בלשון נחרצת, בפרט כאשר המדובר בהערכות באשר לתהליכים המתרחשים במדינת ייחוס מרוחקת כשהנגישות למידע שוטף ומהימן מזירה זו אינה מובנת מאליה. הוא הדין באשר לצורך המתבקש בהצפת סממנים של אי-ודאות, דהיינו הותרת מרחב לתפניות, שהן לעתים "חבל ההצלה" של הערכות המודיעין.
מעבר לכך, בולטת לעין התמקדות של שירותי מודיעין בסוגייה המוצגת כ-ליבת הבעיה, קרי- האם ייערכו בחירות חדשות באירן או שמא תנוהל חקירה באשר לתופעות של זיופים בספירת הקולות. במשתמע, משתקפת התייחחסות "מינימליסטית" למדי כלפי הארועים. ניכר כי זוהי גם הפרשנות האולטימטיבית להבנת מניעיה של המחאה הספונטנית שגלשה לכלל התנגשויות אלימות עם גורמי ביטחון הפנים של המשטר.
היה מקום לצפות כי בהינתן התרחבות היקף המחאה מטהרן אל עבר ערים הגדולות באירן ובעיקר הלהיטות של ציבור הסטודנטים והדור הצעיר בהובלת המהלכים נגד השלטונות, יעלה על סדר היום המודיעיני גם תרחיש של מגמת הסלמה פנים-אירנית, עד כדי איום על שרידות משטר האייתולות. אין זה תסריט דמיוני גרידא, אלא התפתחות תהליכית שאינה בלתי אפשרית בעליל, בבחינת תפנית שתגלם ניצול הזדמנות בשטח עצמו, כפועל יוצא של מגמת אבדן עשתונות בצמרת השלטונית הדתית בטהרן. הנחת העבודה היא כי "שורה תחתונה" כזו תשרטט מציאות חדשה הרצויה הן לרוב המוחלט של האוכלוסיה האירנית והן למדינות המפרץ הפרסי, ועל אחת כמה וכמה מזווית ההתייחסות של המערב וישראל.
דווקא כאשר אין מוציאים מכלל חשבון את ההיתכנות להתפתחות דרמטית מעין זו, שומה שייבחנו דרכי פעולה מושכלות שיהיה בהן גם כדי להקנות סוג של "מאיץ" מבחוץ, מעין "תנא דמסייע", להשגת המטרות שיהיה בהן כדי לשרת את המכנה המשותף הרחב של ההסכמה בהקשר לערך המוסף הטמון בשינוי פני המשטר בטהרן. מכלול השיטות ה"קונבנציונליות" הננקטות בידי שירותי ביון במקרים מעין אלה שאובים מעולם המושגים של ה"לוחמה הפסיכולוגית", בדרך-כלל בקטגוריה של פעילות "אפורה", כזו שאינה מסגירה את מחולל הפעילות היזומה. האם מוטב להמתין לשקיעת אבק ההפגנות טרם "פקודה"?
קהילת המודיעין האמריקנית קיימה בידיה יכולות ניכרות במישור זה, כאשר פורסמו בעבר ידיעות בדבר הקצאת כספים בסדרי גודל משמעותיים ליצירת "מוקדי השפעה" באירן. דא עקא, אחד המהלכים הראשונים של ממשל אובמה (אפריל 2009) היה פיזורה של המחלקה למדיניות ציבורית בפנטגון, גוף שהיה אחראי לתכנון וביצוע של מבצעי לוחמה פסיכולוגית ותעמולה שנועדו לגבות מהלכים מדיניים אמריקניים! מהלך תמוה זה ננקט במידה לא מעטה כדי להציג את "פניה היפות" של אמריקה החדשה, לעומת התדמית של תקופת ממשלו של הנשיא בוש.
עתה, כאשר מסתמן שהנהגת השלטון הקנאי בטהרן בראשות המנהיג הרוחני עלי חמינאי והנשיא מחמוד אחמדינג'אד מצויה בתהליך אשר עשוי לגרום לה לאבד את תשתית התמיכה בקרב העם האירני, יהא זה מתבקש לשקול במלוא כובד הראש את מגוון האמצעים שיש להעמיד לטובת הנסיבות המתרקמות והולכות בציבוריות באירן. איש לא יחלוק על ההערכה כי שינוי פני המשטר באירן יהווה נקודת מפנה דרמטית במזרח התיכון ועשויות להיות לו השלכות מרחיקות לכת גם על מכלול התוכנית הגרעינית של אירן.