המרכז לצדק חברתי ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר, אשר חוקר מזה שנתיים את השלכות צונאמי ההפרטה אשר מתרחש במדינת ישראל, מקיים בעצם ימים אלו, בעיצומו של המחקר, וטרם הצגת ניירות העמדה לציבור, סדרה של שלושה כינוסים בנושא ההפרטה. הכינוס השני בסדרה (יום ב', 8.6.09), תחת הכותרת "אחריות המדינה וגבולות ההפרטה: מה המסתתר בהצעות להפרטה בחוק ההסדרים 2009", בחן את משמעויות ההפרטה בארבעה תחומים מרכזיים בחיינו: קרקעות, בריאות, חינוך ותעסוקה.
הפאנל השלישי דן בהפרטת החינוך, ולא יכולתי שלא להיזכר בפרק מן 'הסימפסונס' אשר שודר לפני מספר שנים: אל בית הספר של בארט סימפסון מגיעים מורים 'מגניבים' אשר מבקשים מן התלמידים לעשות דברים 'כייפים' אשר קשורים ביצירה ובדמיון. מאוחר יותר הסתבר כי בית הספר הופרט, הוא נשלט על-ידי תאגיד לצעצועים אשר משתמש בילדים כמתכנני הצעצועים הבאים: במקום ללמוד, התלמידים נדרשים להתנסות בצעצועים כדי להוות פיילוט צרכני של החברה, ולסיעור מוחות בדרך לתכנון צעצועים נוספים.
אך באפוקליפסיה כמו באפוקליפסיה, תמיד משהו ממנה נכון. כאשר המדינה מתנערת ממשימת החינוך, תמיד יהיו מי שירצו לקפוץ על העגלה: זרמים דתיים, זרמים עם אג'נדות כאלו או אחרות, וכמובן זרמים כלכליים. כל אחד מוכן "לחנך את ילדינו" ולתרום להם, ובלבד שהאג'נדה שלו תקודם, ובלבד שחברת ההיי-טק שבבעלותו תזכה לסופרלטיבים, ולבד שהילדים ישובו אל חיק הדת הטובה והישנה (תוך שינטשו את לימודי הליבה ואפשרות המחשבה החופשית), ועוד כהנה וכהנה אג'נדות.
לא תמיד זה רע. לעיתים דווקא הגמוניה של נרטיב ממלכתי, אשר מוזרק לוורידי המוחות הרכים, היא זו שמסוכנת לפיתוח שיח דמוקרטי חופשי, ודווקא הצפת המרחב הרעיוני בנרטיבים מתחרים (כגון זה של "זוכרות"), בריא לרענון השיח ולפיתוח המחשבה החופשית.
דומה כי כאשר הגורמים אשר דורסים רגלם בחינוך של ילדינו הרכים ומוחותיהם הנתונים להשפעה, שואפים לגוון את השיח ולהציב נרטיבים חלופיים לנרטיב השליט, במטרה לעודד חשיבה ביקורתית ולמנוע את הפיכת את החינוך ככלי בידי האליטה השלטת, ניתן לברך על הפרטת החינוך, שכן, זוהי אינה הפרטה אלא סוג של 'הצברה' (קרי: הפיכת החינוך לשייך לכלל הציבור ולא רק לאוליגרכיה של כמה קומיסרים ממשרד החינוך), אך מצד שני, כאשר גורמים בעלי אג'נדה כלכלית נטו, או כאלו אשר רואים בדור העתיד אלקטורט עסיסי ונטוף שומן אשר יש לחנכו כך שבעוד X שנים יצביע למפלגה זו או אחרת, זה רע.
על הגבול הדק שבין יכולת כניסת גורמים חדשים למערכת החינוך לגוון את השיח, לבין יכולתם לשאוב את המערכת לתוך לוע-הארי/זרועות התמנון של האינטרסים הכלכליים שלהם, נסב הדיון בפאנל החינוך.
הפאנל הונחה על-ידי
תמרה טראובמן, לשעבר כתבת לענייני השעה של עיתון 'הארץ', אשר שוקדת בעצם ימים אלו על כתיבת ספר הנושא את השם "הקמפוס הקפיטליסטי". השיח הקפיטליסטי אכן השתלט על ההשכלה הגבוהה, אשר אינה נתפסת עוד כחוד החנית של פיתוח הרוח והמחשבה החופשית של עמים וחברות, אלא כ"שירות" "כלכלי" אשר ניתן ל"צרכן" - הוא הסטודנט, על-ידי ה"ספקים" - מרצים ומערכות חינוך גבוהה - זו הסיבה שמשנה לשנה הסטודנטים נדרשים להשתתף בנתח גבוה יותר של שכר הלימוד, לשביעות רצונם של האוניברסיטות ושל האוצר.
"התואר האקדמי הופך למוצר צריכה בשוק גלובלי של סחורות. אם התפיסה היא שהשכלה גבוהה היא שוק, צריך למדוד את תפוקותיו כדי לתקצבו בהתאם" מציינת טראובן, ומוסיפה כי כמו בתחום הקרקעות, גם בתחום ההשכלה הגבוהה והחינוך, גם האלמנט הפיקוחי מופרט: "מי המפקחים ולפי אילו קריטריונים ומדדים הם יערכו את המדידה? מה הם האינטרסים שלהם?".