נאום בר-אילן: אפילו שרה הקרינה לחץ

הוא זז יותר מהרגיל. ידיים נשענות וזזות. הוא פותח משולש בידיו, יוצר בסיס רחב שמגדיל את מרחב הגוף ונותן לו יציבות. לאחר מכן הוא נשען וחוזר אחורה. ידיו בכיסים, וכשהוא מוציא אותן הוא משפשף ידיים. כל זה, לדברי רמי צור, מעיד על לחץ. גם נואם מנוסה כנתניהו אינו מצליח להתגבר על הלחץ, ורק כעבור כמה דקות הוא מצליח להתעשת ולהיכנס לשפת הגוף הרוטינית של עצמו. בכל משפט ובכל דגש הידיים שלו משנות מיקום. הכל מדוד. הדבר ניכר גם בפניו - הוא לא יוצר קשר עין עם יושבי האולם, ולא רק בגלל אור הזרקורים המוטל בפרצופו. "אף פעם לא ראיתי אותו כל-כך רציני", אומר צור שמכיר את שפת הגוף של נתניהו כמו את כף ידו. בבואו לדבר על האיום האירני נכנס נתניהו לתנועת צריח. את האצבעות הוא מציב בחזית, ומשדר תנועות העצמה כדי להעביר את מסר האיום באמצעות ידיו. אין סינכרוניזציה בין התנועות למסר, ונתניהו נדמה כמו אצן שמתנדנד בכניסה למסלול בטרם ההזנקה.

יודעי שפת גוף משווים בין נתניהו לאובמה. אובמה תמיד זקוף. הוא מסתכל ימינה או שמאלה כשהראש שלו מוטה, אבל אף פעם לא למרכז. הוא סוקר למרחקים, יש לו חזון פרקטי. אחרי הנאום הגיב אובמה. הטקסט הסמוי שלו נאמר בשפת הגוף: הוא מנה ובמקום להשתמש באצבע המורה הראה בקטנה. כמו אנשי מכירות המדברים על עובדה מוצקה, הוא כאילו אומר: דיברתי על הנושא הזה ונחזור עליו שוב. כאשר הוא מדבר על ההתנחלויות הוא מורה באצבע הקטנה, כאילו אומר שאולי לא זה הנושא העיקרי. אחר כך הוא נכנס להרהור בעיניו, ידיו מתערבבות. ואחרי כל הערפול הוא מציג את העובדות האמיתיות – ההתנחלויות מלחיצות את הערבים. כאשר הוא מדבר על קיום הסכמים קודמים יש לו מעין שני אקדחים ביד. הוא לירות בהתנחלויות. הידיים שלו ישרות והוא מבקש להבהיר את המצב אחת ולתמיד בתנועת סכין חותכת. נתניהו לעומתו, רכון קדימה כדי לשכנע את מי שאליו הוא מדבר. הוא עושה זאת כאילו הוא מביט מהחלון החוצה, אבל בתמונה זה גורם למסר להיראות חלש. הוא גוהר מעל הלקוח כמו שעושים אנשי מכירות, אבל הוא למעשה לוחץ עליך והדבר הזה אינו מיטיב עימו. המסר של נתניהו למתנחלים חיובי ביותר. לשונו מרטיבה את שפתיו, מה שנקרא בעגה המקצועית - להחליק. ניכר שהוא עובד קשה. כאשר הגוף בלחץ גם נואם מנוסה מתייבש. אפשר לדמות זאת לרץ מרתון שהלחץ עליו גובר בעלייה להר. בנאום נתניהו לא ברור האם זה מהדברים שכבר אמר או ממה שיאמר.

40% מהתקשורת הבינאישית נמדדת לפי נגינת הקול. נתניהו אומר דברים חמורי-סבר בלי להתלהם, כהרגלו. הוא אומר אותם באופן שקול ובקול נמוך - דברים מתלהמים בקול לא מתלהם. ניכר שהוא מחזיק את עצמו ואיבד אוויר תוך כדי. המאבק הפנימי בוער בו. כאשר הוא מזכיר את המתונים בצד הפלשתיני, ידו קפוצה והוא מצביע כלפי מטה כמו פטיש שדופק, כאילו אמר: אני מתכוון לזה. יש כאן משהו כוחני ומלחיץ. נתניהו לוחץ בנקודה הזו שהמתונים יכירו במדינת ישראל. הוא דופק על שולחן-שאיננו וזו תוקפנות דפנסיבית. הגישה שלו היא כמי שבא לתקוע מסמרות אחת ולתמיד. אצל מנהיגים ערבים במזרח התיכון לא תמצאו תנועות דומות. אין תנועות כאלה אצל מובארק או נסראללה, שאומרים הכל בנועם. נתניהו בעצם אומר: "לעזאזל, אתם לא רואים שכך צריך לקרות?!". הוא טיפוס בולדוזר, ועובד בצורה הזו. בעודו מגיע לתביעה ליישב פליטים פלשתינים בישראל, מחביא ראש הממשלה ידיים מאחורי הגב ומזדקף. לא מודעים למה שמאחורה. הגוף של ביבי כמו מפה של ארץ ישראל, והוא שולח את הפליטים אחורה, אולי לירדן. גם כאשר הוא מדבר על צרות הגלות בחו"ל ידיו מאחור, כדי לומר שכל זה מאחורינו. בדברו על ענייני מהות ועל אובמה, נתניהו רוקד על הרגליים ואומר מדינה פלשתינית. זהו חוסר נוחות מופגן והרגשה שיש קרקע לא-יציבה תחתיו, אם כי עדיין אין כאן הליכה על גחלים. ה"שינויים החדשים" גורמים לו לכובד נשימה. הוא לופת אצבעות ומשחרר, כדי לאגור כוחות כאילו הוא תופס את הכוח כדי לומר מסר שאינו חיובי כלפי האמריקנים. לעומת זאת, כאשר הוא מדבר על הצרכים הצודקים של המתנחלים, כלשונו, רואים שהוא מתכוון לזה.

שתי דקות וחצי מאז החל לנאום לקח לו להתעשת, זמן מהיר יחסית, ואז הגיע "נתניהו הישן", הממצמץ. "אחד ממאפייניו הוא שהוא נוטה 'להרביץ' סט מהיר של מצמוצים. הם מייצגים מהירות חשיבה, כמו שחקן שח שקופץ כמה מהלכים קדימה". ככל שהנאום מתקדם ראש הממשלה נינוח יותר, אם כי לא לגמרי. ניתן להמשיל זאת לאדם שמדברים איתו, והוא עונה תוך כדי התעסקות במחשב. הוא מדבר ומוטרד. עונה "כן, כן", אבל בד-בבד ראשו נתון בפתרון בעיה במחשב. הוא לא "מפוקס", והמיקוד נתון להמשך הנאום. הוא לא ב"כאן ועכשיו". בתחילת הנאום הקפיד להקריא כל מילה מן הכתב, ובהמשך כבר התחיל לומר משפט או שניים בלי להסתכל בדף שלפניו. את קריאת המילים הוא החליף בקריאת משפטים. כאשר הוא מדבר על ירושלים הוא משוחרר יותר, ואפילו מצליח להבליח חיוך קל. כאשר נתניהו מדבר על כך שאין להסתפק בשלום כלכלי ויש לעשות גם שלום מדיני, הוא עושה תנועה מעניינת של פנייה מצד לצד. כך הוא מכסה את כל האולם ונותן תחושה כמו תפילה, ומקרין אמינות כאילו אומר "אני מייחל שהדבר יקרה".

המצלמות פונות לקהל. רמי צור מבחין בשרה נתניהו. "לא רק ביבי, גם שרה בלחץ", הוא מנתח. שרה נחושה לקראת מלחמה עקרונית וצודקת. היא משוכה, מניחה רגל על רגל, ראש מוטה כלפי מטה וניכר שהיא במתח. יש ביניהם קשר טוב, היא ממש שם איתו, כמו אימא שמדקלמת יחד עם הילד שלה בהצגה. גם על הקהל יש לו מה לומר. מחיאות הכפיים שלהם הם כמו בתוכנית בידור בטלוויזיה, כאילו שמו לידם שלט שאומר להם למחוא כפיים. זה משונה. רואים שחלק מהקהל שתולים. נחזור לנתניהו. המחוות שלו קבועות. הוא מאגרף ידיים ומנער אותן מעלה ומטה כאשר הוא מדבר על מדינת ישראל כעל מקום שטוב לחיות בו, הדבר בנפשו. הבעיה מתחילה עם החזון. כאשר אנשים מדברים על חזון, קולם מתחיל לעלות. ניכרת כאן בעיה - הקול שלו נמוך ורציני. כאשר מדברים על חזון הראש מסתכל טיפה מעל ראשי הקהל, לא כן אצל נתניהו שמציג חזון שלא יפעים איש. הוא מבין שזה חזון כבד וקשה.