באתר האינטרנט של רשות העתיקות קראתי דברים יפים שהרשות מקשטת את עצמה - "הרשות אחראית לשמירה וחקירת המורשת הארכיאולוגית של הארץ תוך שמירה על איזון בין צורכי הפיתוח של הארץ לבין השמירה על עתיקותיה... הרשות משקיעה מאמצים רבים בפיתוח ובשימור מבנים היסטוריים".
אולי הרשות מצליחה לעמוד במבחן האיזון בין צורכי פיתוח ובין שמירה על עתיקות, אך היא בהחלט אינה שומרת על איזון בין זכויות של אדם עובד ובין המטרות שלשמן היא הוקמה.
המילים היפות העטופות בספירות שמימיות של אהבת ארץ ישראל הופכות לחיוורות ולחסרות משמעות, כאשר שכר העבודה וזכויותיו הסוציאליות של הפועל הפשוט המזיע באתרי החפירות נתונים בידי חברת סרסורי כוח אדם.
שום מחקר ארכיאולוגי - גם אם יעמדו בראשו מיטב הארכיאולוגים - לא ישיג את יעדיו בלי אוקיינוס של ידיים עובדות ב"עבודות השחורות". גם כאשר מדובר בשימור אתר היסטורי, אדריכל ומהנדס ברשות העתיקות זקוקים לידיים עובדות, שיבצעו עבודות פיזיות קשות.
מצער ומבייש שלביצוע העבודות הפיזיות נשכרה חברת כוח אדם בשם "בריק", שהיא למעשה חברת סרסורים העושה צחוק מהחוק.
רשות העתיקות יצרה הפרדה בין ארכיאולוגים, שהם עובדי הרשות, ובין הפועלים השחורים, שהם עֲבָדִים בחברת סרסורי כוח אדם. אמות המידה האנושיות של חברת "בריק" מזכירות חברת עֲבָדִים, המשתמשת בשיטת השתמש וזרוק. "בריק" מקפידה לדאוג שלעובד, הנותן את גופו וזיעתו לרשות העתיקות, לא יינתנו זכויות סוציאליות אלמנטריות ואחרי תשעה חודשים לזרוק אותו לכל הרוחות. אם העובד רוצה להמשיך לעבוד, חברת "בריק" תיענה בחיוב לבקשתו רק בתנאי שהוא חותם על מסמך המבטל את הרציפות, והוא מביע את הסכמתו להתחיל לעבוד במעמד של עובד חדש.
אישית, מצערת אותי העובדה שרשות, אשר אני קשור נפשית לממצאיה המדעיים, יכולה להפקיר את מיטב עובדיה לשררה של חברת "בריק" המשלמת שכר-רעב לעובדיה, אינה דואגת לזכויותיהם הסוציאליות ומתנכרת להם אחרי תשעה חודשי עבודה.
אני מוצא לנכון לציין לטובה את האגודה בשם "מען", המגישה סיוע משפטי לעובדי הרשות. מעלה את הדרישה הצודקת, שהפועלים יהיו עובדי הרשות ולא נתונים למרמס בידי חברת "בריק". "מען" גייסה אנשי רוח לתמיכה במאבק הצודק של הפועלים להיות עובדי הרשות עם זכויות של אדם עובד.
השבוע הייתי עד להפגנה של עשרות עובדי רשות העתיקות שארגנה אגודת "מען" ביפו. מרגשת הייתה הקריאה של עובד מפוטר בשם בנימין מקרית גת - "אני רוצה דבר אחד, אני רוצה לעבוד!!!" ליד בנימין עמדה המשוררת יודית שחר, שקראה שיר המתאר את ישראל השנייה והשלישית ואיתה קבוצת מוסיקאים ששרה את השיר "לעבודה ולמלאכה" של חיים נחמן ביאליק.
הייתה זו הפגנה מרגשת ששילבה מאבק צודק של פועלים לממש את זכותם לעבוד ובין ביטויי שירה במיטבה. רק חבל שהקול הצלול של השירה וקולו של הפועל בנימין מקרית גת לא הבקיעו את חומות השררה של רשות העתיקות וחברת "בריק".
