רוחניות, עסקים, פילנטרופיה: אריסון מדברת ב'ידיעות'

בעצם ימים אלו, מלאה התקשורת האלקטרונית והכתובה במסרים אשר מעלים על נס את איש העסקים הצעיר, בוגר מכללה/אוניברסיטה זו או אחרת למנהל עסקים (רצוי גם MBA יוקרתי מחו"ל), חנוט בחליפה ועניבה, פיו נוטף מושגים מעולם המימון, הבורסה והבנקאות, הוא מנוי על 'דה מרקר', והוא תמיד בדרך ל"איזושהי הזדמנות עסקית". הדימוי המופלץ והמאולץ משהו הזה, מככב, לא בכדי, בפרסומות למכללות למנהל עסקים. כך לדוגמה הפרסומת לקרייה האקדמית אונו מציגה דמויות של "אנשי עסקים" (אשר נראים יותר כמו ילדים אשר לבשו את החליפה של אבא ותקעו מקטרת בפיהם) פונים לנמען, המועמד לרישום ל'מנהל עסקים', ודורשים ממנו "להחליט עכשיו". הייצוגים של "איש העסקים הנמרץ וההחלטי" וה"מצליחן" מזינים לא רק את ציידי הסטודנטים למכללות למנהל עסקים, אלא גם את אופרות הסבון והטלנובלות הישראליות (ראה ערך "מסודרים"), שם תמיד רומנים רומנטים מתרחשים בין אנשי עסקים מחויטים, מעונבים ו"מוצלחים". דווקא מי ששולטת בנתח עצום מן המגרש הזה, מתעקשת לנפץ את הייצוג ואת הדימוי: לא אשת עסקים חנוטה בחליפה, נתונה בשולחנות מהגוני בישיבות "מנהלים" בהם מדברים 'עסקית' ו"מקבלים החלטות תוך חמש שניות", אלא אישה אשר חושפת את עולמה הפנימי, מצהירה שהיא 'חווה תקשורים', ומנווטת את עסקיה לעיתים קרובות לאור המסקנות המתבקשות מתקשורים אלו. למעשה, דווקא מיקומה באחד מקודקודי הפירמידה הזו, ולא באחת מנקודות התחתית שלה, איפשר לאריסון לערוך דה קונסרוקציה לדימוי הכל כך פלצני של 'איש העסקים המתקתק עבודה' תוך שהיא שמה ללעג, באורח חייה, את הפלצנות שבדימוי החקייני-לעולם-העסקים האמריקני, של איש עסקים "מתקתק" עסקות, ניירת, אנשי קשר, מניות ועוד. בעצם חשיפת עולמה הרגשי ואף הרוחני, היא קוראת תיגר על עולם הייצוגים המיכניים שעולם העסקים מייצר, ואף מחברת את הצעירים של היום להשתלב בו, תוך שהם לוקחים את עצמם ברצינות תהומית מידי.

"בילדותי לא הרגשתי שייכת, לא הרגשתי מובנת, לא הרגשתי שיש לי קול. וגם כשניסיתי להעביר את מה שאני רוצה להעביר, תמיד נתקלתי בהתנגדות. השתיקו אותי, ירדו עלי, כל הסביבה שלי מאד לא הבינה אותי. זה לא היה בית חם, מחבק", מספרת אריסון, בלא כל כעס ("אמא שלי באה בעליית הנוער, ברחה מרומניה, בגיל אפס היא ראתה עיירות שלמות מושמדות"). מי שמכיר אותה כיום כבעלת השליטה בבנק הפועלים, אינו משער כי אביה כלל לא התכוון להשאיר לה את נכסיו. בשנת 1996 פגשה מתקשרת, אשר ניבאה לה כי בבוא היום יוריש לה אביה את כל עסקיו בישראל. הנבואה הייתה שם, אך המציאות פעלה, לדבריה, בכיוון ההפוך: "הוא במשך שנים לא רצה להוריש לי שום דבר. כל שיחה שהייתה לי איתו לא עזרה". אריסון החליטה לעצב את המציאות שלה במו ידיה: מהראיון עימה עולה כי היא פנתה לעורך דין והכינה הסכם לגבי כל עזבונו של אביה. גם שכשהתרצה והוריש לה את כל החברות שבבעלותו שבישראל, ביקש שתמכור אותם, ולא פילל שתהפוך לאשת עסקים אשר מתריסה כלפי הרגולטור של הבנקים.

למרות שיציאתה לאקרני התקשורת לוותה בנעימות הצורמות מאד של פיטורי 900 עובדים בבנק הפועלים (לטענתה, לא היא פטרה אותם אלא "היו"ר והדירקטוריון דאז"), היא מדברת בכתבתה של אמירה לם על החזון שלה: להפוך את הבנק לכלי המעצים את הלקוחות ואשר מאפשר להם לשלוט בתקציבם ("הבנתי למה שונאים את הבנקים.... הבנק נתפס כחזק מול החלש"), וזאת כחלק מתפיסה כלכלית רחבה ("הבנקים בעולם שלא הייתה להם עמה מוסרית, קרסו"), אשר תקפה לעולם העסקים בכללו ("אנשים התעוררו והבינו שאי-אפשר לחלוב כל הזמן"). עם זאת, הכתבת אמירה לם נמנעת מלהמשיך ולחקור ולדרוש בפער בין הצהרות על העצמת האזרח באמצעות מוסד הבנקאות (בין אם אזרח זה הינו עובד בנק או לקוחו), לבין אותם פיטורים, אשר בהחלט לא עלו בקנה אחד עם התיאוריה. הכתבת לם פשוט עוברת לנושא הבא, מותירה לאריסון את הבמה ומדלגת בקלילות נוסח "הכל מתחיל בתוכי" על נושאים שאינם מסתדרים היטב בפאזל ששרי אריסון מציגה, או נוחים.

בכתבתה סוקרת אמירה לם את מגוון עיסוקיה הכלכליים והרוחניים של אריסון: ביד אחת היא מגדילה את שליטתה בבנק הפועלים, ובידה השניה מנווטת יוזמות חברתיות אשר טבולות במנה גדושה של רוחניות ("יום מעשים טובים" "השלום מתחיל בתוכי", ועוד). לשיטתה "היא רוצה להוביל משהו, ואת זה אפשר לעשות אך ורק דרך מקומות של השפעה". כך למשל יזמה תפנית בחברת 'שיכון ובינוי' והיום הבנייה שם הרבה יותר ירוקה והרבה פחות מזיקה לסביבה. הכתבה מסתיימת במוטו של אריסון "לכל אחד מאיתנו יש את היכולת לשנות, והשינוי מתחיל בתוכנו". אך האמנם לכל אחד מאיתנו יש את היכולת לשנות? אריסון אשר נולדה לתוך עושר עצום ואשר זכתה בשליטה בנתחים מהשוק בישראל, יכולה לדבר. מהי "יכולתו לשנות" של האדם אשר נאבק בקשיי משכנתה (ואשר למשל, הבנק ממהר לממש את המשכנתה שלו בלא לאפשר לו את ההזדמנות להתגבר על המשבר בדרך שלו, לדוגמא, על-ידי הארכת פרק הזמן אשר בו הוא יכול למכור את הדירה, פריסת ההלוואה מחדש וכדומה), בקשיי פרנסה, בגובי חובות (כאלו העובדים עבור הבנק), בשחיקת הזכויות של העובדים? דומה כי כתבתה של לם מציגה לנו חזון נוצץ אשר מקנה את אותה תחושת נינוחות וכמיהה לחיים טובים אשר משתקפת מאופרות סבון, אך נעדרת תשובות לשאלות מטרידות: האם פילנטרופיה פרטית אינה מוסרת את ההכרעה בסדרי עדיפויות חברתיים לגחמותיהם של בעלי הון בודדדים? האין ההפרטה והענקת השליטה בנכסים ציבוריים לאנשים וגופים פרטיים מותירה את זכויותיו הסוציאליות של הציבור שבויות בגחמותיהם של 'מלאכים מטעם עצמם מעולם העסקים'? בעוד שכאשר עולם העבודה או המקרקעין נשלט או מפוקח בידי המדינה, הזכויות הקרקעיות או הסוציאליות של פרטים בציבור מעוגנות בתקנונים נוקשים, הרי ככל שהשליטה תועבר יותר לידיים פרטיות, כך שליטתו של האדם על סביבתו (באמצעות נגישותו לעיצוב המרחב התכנוני דרך יכולתו להשיג השגות בועדות לתכנון ובניה) או בעולם העבודה שלו (על-ידי יכולתו להתאגד, לשבות או לתבוע את זכויותיו בבתי דין לעבוה) תהפוך תלויה יותר בגחמות טוב הלב של העשירים. גם אם כוונותיה של אריסון טהורות (ובהחלט דבריה משדרים קו מחשבה חדשני, וניסיון כנה לשלב חזון חברתי בעולם עסקי), השאלות המטרידות של הפקרת הטוב הציבורי לרצונם הטוב של בעלי ההון אינן נשאלות, והכתבה מחניפה, ומתעטפת בשתיקה מתקתקה ונינוחה אל מול מה שהיו יכולות להיות שאלות חקרניות מטרידות. פרשת פיטורי 900 העובדים בבנק הפועלים מלפני כמה שנים, אשר עמדה בסתירה גמורה לכל החזון הרוחני, נותרה בכתבה זו, אשר נמנעה מלהעלות שאלות הנוגעות להפרטה ולשליטה פרטית בסדרי עדיפויות ציבוריים, בלא מענה. באופן דומה גם עמידתה של אריסון מאחורי גלזר, אשר הורשע במעשים מגונים בעובדות, מעשים אשר מנוגדים לכל תפיסת עולם רוחנית אשר מבקשת לכבד את האוטונומיה של הזולת ולא לפרוץ אותה בכוח, נותרה בלא מענה או דיון בכתבה.