ושוב חזרתי בתחושה קשה מביקור בקברי צדיקים.
התחלתי בקברו של רבי שמעון בר יוחאי, מחברו של ספר הזוהר הקדוש. בפתח הקבר ישבה מכשפה זקנה, חסרת שיניים ובעלת עיניים שמבטן מעורפל ולא ממוקד. אבל היא הצליחה לראות שאני לובשת שמלה שאורכה כמה סנטימטרים מעל לברך. היא פסקה: "את לא נכנסת ערומה לבית הכנסת. תלבשי את זה", והושיטה לגבר המזוקן שעמד לידה סמרטוט בעל ריח מצחין.
הגבר תחב את הסחבה לידי ואמר לי: "את חייבת לשים את זה מסביב לגופך. בשביל הצניעות." מעניין שהריח לא הפריע להם. רק כמה סנטימטרים מרגלי.
כמובן שלא השתמשתי בסמרטוט הצואֶה, ונכנסתי פנימה. ושם נכונו לי חוויות מעניינות אחרות. למזלי לא הפריעו לי לקרוא בזוהר. כנראה לא קלטו שאני קוראת, רחמנא ליצלן, בזוהר ש"אסור לנשים לקרוא בו", כך חוזרות ואומרות לי נשים דתיות מכל הזרמים, והן משתאות ביותר כאשר אני מספרת להן שהקריאה בזוהר רק משפרת את חיי ומיטיבה אותם.
קראתי בפרשת "חוקת", שעיקרה הטיהור שלנו מכל המעשים, המחשבות והרגשות השליליים שעשינו עד כה. לשם כך משתמשים באפר של פרה אדומה. פרה אדומה מסמלת את הרצון שלנו לקבל לעצמנו בלבד. המערכת הקוסמית בנויה, כמו גוף האדם, מקו ימין, שהוא הצד של החסד והנתינה, קו שמאל, שהוא הקו של הקבלה והלקיחה, והאמצע, המאזן בין השניים. אם אנו לא מאוזנים, ולוקחים יותר מאשר אנו נותנים או נותנים בצורה לא נכונה ולא מאוזנת, אנו פוגמים באיזון של היקום. פרה היא הנקבה של שור, המסמל את קו שמאל, והיא אדומה. הצבע האדום הוא הצבע של קו שמאל. שורפים את הפרה לאפר, את האפר מערבים בעוד אלמנטים, והכהן היה מזה את התערובת על אדם טמא כדי לטהרו. כיום, מכיוון שהטקס כבר לא קיים, למרבה שמחתם של אוהבי בעלי החיים, אנו מקבלים את הכוח והאנרגיה של הטיהור מקריאת התורה בשבת.
קראתי את הקטע מתוך הזוהר כדי להתחבר אל נשמתו של מורי ורבי, רבי שמעון בר יוחאי, מחברו של הזוהר. עשיתי זאת מכיוון שהיום הוא א' בתמוז, ראש חודש תמוז, ראש חודש סרטן. בחודש הזה האור של הבורא עצום ורב, והשכינה מסתתרת. אין לנו הגנה, ולכן אנשים שלא טיהרו את עצמם מספיק עד כה, עלולים להישרף ולסבול. החודש הזה כשמו כן הוא, כלומר בחודש הזה אנו זורעים בעצמנו את הזרעים למחלת הסרטן. כיום כבר ידוע שכעס ודיכאון גורמים לסרטן, והם נובעים מהשתקעות עצמית בתוכנו. הפיתרון לכך הוא להיות בנתינה. כאשר מתחיל להשתלט רגש שלילי, כמו כעס, כדאי לעצור אותו ולנסות לחשוב על מצוקה של מישהו אחר ולעזור לו. רק זה הוא המתכון להימנע ממחלות ממאירות.
באתי לקברו של רבי שמעון כדי לבקש ממנו עזרה, שיעזור לי לעזור לאחרים, שיעזור לי להיות בנתינה כל הזמן, כי זה קשה, שיעזור לי לעבור באיזון את החודש מלא האור הזה, כדי שלא אחלה ושלא יתרחשו בחיי דברים לא נעימים בגלל דברים שעשיתי בעבר. והכוונה אינה ללבוש לא צנוע. אם פגמתי, הרי שפגמתי בדבר שהוא נשמת היהדות: "ואהבת לרעך כמוך". ואין לכך מאומה עם לבוש. לבוש הוא דבר חיצוני, ולבוש "צנוע" נועד לעזור לנו לעשות את המצווה החשובה יותר: "ואהבת לרעך כמוך". כל מצוות התורה מכוונות אך ורק למצווה הזו, שאף אחד כמעט לא טורח למלא אחריה כמו שהוא טורח לשמור כשרות או שבת או להעיר לנשים שהלבוש שלהן לא צנוע. מה שעשתה המכשפה הזקנה בפתח הקבר לא היה לו ולא כלום עם "ואהבת לרעתך כמוך". אם כל כך הפריע לה לבושי ה"לא צנוע", יכולה הייתה להעיר לי בעדינות ולא לקלל אותי בגסות כמו שעשתה כאשר ראתה שיצאתי מן הקבר בלי הסמרטוט המסריח שנתנה לי כדי ש"אתכסה" בו.
הטון המגעיל של שוטרות הקבר נמשך גם בתוך הקבר. מישהי מבוגרת ושמנה, שלבשה מכנסי טייץ ומעליהן טוניקה בערך באורך של השמלה שלי, טרחה לומר לי שככה לא באים לקבר של צדיק. צריך לכבד אותו. חבל שהיא לא הסתכלה בראי לראות כמה מכובד היה הלבוש שלה, עם מכנסיים צמודים והדוקים לכל משמניה ומעליהן אוהל גדול עד כעשרה סנטימטר מעל לברכיים.
כשיצאתי מהבית לקחתי עמי חלק עליון ארוך, כדי שהכתפיים והידיים החשופות לא יפריעו. לבשתי את החלק העליון, אבל כנראה זה לא מספיק למישהו שמחפש חסרונות בכל מחיר, שמינה את עצמו לשוטר של הקדוש ברוך הוא וחושב שהוא צריך להעיר לאחרים במקום לתקן את עצמו.
הייתה שם עוד מישהי, שדחפה לידי איזה עלון המשכנע את בנות ישראל לקרוא תהילים. אין לי שום דבר נגד זה, להפך, אני אוהבת את ספר תהילים ואת דוד המלך ואני קוראת הרבה בתהילים. אלא שהאישה הזו הייתה חנוטה בתוך חליפה ארוכה ושביס, וטרחה להסביר לי שהיא מסכימה עם דבריה של הטוניקה, שהיא בעלת תשובה, ושצריך להתלבש בצניעות.
למזלי, ישבה באמצע אישה מסוג אחר. גם היא הייתה מכוסה במטפחת ולבושה בבגדים ארוכים, אך לא חשבה שהיא צריכה לבקר ולשפוט אותי. היא ביקשה צדקה, ונתתי לה, והיא שמעה את כל השיחה ואת כל מה שעברתי. "ההשפלה שעברת פה רק תעזור לך, את תראי, השם יברך אותך הרבה ברכות בזכות זה, " אמרה לי.
מנוחמת קמעא מטוב לבה הלכתי להדליק נרות. וגם שם ראיתי את חוסר הכבוד האנושי, חוסר ההתחשבות של האנשים והנשים שבאים להתפלל ולבקש על נפשם. אם היו יודעים שהמבקש על חברו נענה תחילה, ושצריך להתחשב באחרים גם כאשר באים להדליק נרות, אולי היו מתנהגים אחרת. נשים נצמדו אל מקום הדלקת הנרות לזמן ארוך, מדליקות נר, ועוד נר, ועוד נר. לפני עמדה אישה אחת והדליקה עשרים נרות! כתוצאה מכמות הנרות הגדולה, התמלא כל חלל המיכל בשעווה נמסה רותחת, ולא היה מקום לעוד נרות. לא יכולתי לשים שם את הנר שלי ולהדליק אותו, וגם הנשים שבאו אחרי לא יכולות היו לעשות כך. זרקתי את הנר פנימה וביקשתי סליחה מרבי שמעון. הוא יודע את אשר על לבי.
התופעה הזו חזרה על עצמה גם בקבר של רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה. שם התלקח כל מתקן הנרות ללהבה אחת עצומה וענקית, סמל לשריפה הגדולה שאנו צריכים לעשות בלבנו, להעלות על המוקד את כל מחשבותינו ורגשותינו ומעשינו השליליים. גם שם אנשים לא חשבו על אלה שיבואו אחריהם, וכתוצאה מכך נשרף כל המתקן, בדיוק כפי שנשרף בית המקדש בגלל שנאת חינם.
בחודש תמוז נבקעה חומת ירושלים, ובחודש אב נשרף בית המקדש. ואנו לא לומדים. שנה אחר שנה, אנשים באים לבקש רחמים על עצמם, וממשיכים להתנהג בחוסר כבוד אנושי כלפי אחרים.
ביקרתי גם בקבר חבקוק. בפעמים קודמות היה הקבר ריק ויכולתי להתפלל כאוות נפשי. אבל הפעם השתלטו אנשים אלימים, מזוקנים, חובשי כיפות וטליתות על הקבר, והחליטו שאסור לי להיכנס לקבר, אלא עליי ללכת לחדר הסמוך, כי אני אישה. התנגדתי. אמרתי להם שהשונמית לא התפללה לחוד, היא באה אל אלישע ואפילו משכה בכנף בגדו, כאשר התחננה בפניו. אבל זה לא שכנע את האיש. שוב חזר ואמר, שצריך לכבד את הצדיק.
עד כמה שידוע לי, המנהג להפריד בין נשים וגברים אינו נובע מטעמי צניעות, אלא מטעמים של אנרגיות שונות. אישה מסמלת את הקוטב השלילי, הגבר מסמל את הקוטב החיובי, והתורה את הקו האמצעי. כדי שתהיה זרימה הרמונית של אנרגיה ביקום, צריך להסתדר כך בבית הכנסת: נשים משמאל, גברים מימין, וספר התורה באמצע.
והכי חשוב, שוב, ואחזור על זה אפילו מיליון פעם, עד שזה ייקלט: כל קיום מצוות התורה אינו שווה כקליפת השום אם מי שמקיים אותן אינו מקפיד קודם כל, בראש ובראשונה, על המצווה החשובה מכולן: "ואהבת לרעך כמוך". והכוונה להתאמץ לאהוב כל אדם, בלי הבדל דת, גזע ומין. התורה לא ניתנה רק ליהודים על הר סיני. היא ניתנה לכל האומות, בשבעים לשון, וכולן חייבות לשמור על מצוות התורה, שהן מצוות אוניברסליות, שעיקרן כבוד אנושי.
כאשר אני מתפללת על אחרים, לעולם איני מתפללת רק על יהודים. אני מתפללת על כל האנשים בכל העולם. כולנו נוצרנו בצלם אלוקים.
מתי יירד לנו האסימון, מתי ייקלט לנו בתודעה שעד שלא ננהג איש ברעהו ואישה ברעותה על-פי "ואהבת לרעך כמוך" מצבו של העולם ילך ויתדרדר? מתי נבין שכולנו מחוברים זה לזה ולזו בחוטים סמויים, שקשה מאוד לראותם, וכל מחשבה, רגש או פעולה של אדם אחד משפיעים על מצבם של בני האדם האחרים ומצבו של העולם? מתי נצליח לראות בבהירות, שרק אנו אחראים לחיינו, ושאנו מעצבים את גורלנו במו ידינו?
