אי-שם לקראת סוף שנות ה-80 הגעתי למנחת מסוקים באחד מבתי החולים בצפון הארץ כדי לקדם את פניו של אלוף פיקוד הצפון, האלוף יוסי פלד. רציתי מאוד שידבר עם תלמידי כיתות י"ב כאשר עדיין נושא ההשתמטות לא עלה לכותרות. פגשתי באדם חיוני מאוד, מרשים וצנוע באותה המידה. למותר לציין שהרצאתו הייתה מעולה, שאלות התלמידים ענייניות ולא מוכנות מראש אלא מתוך נבכי הלב והנפש של נערים בני 18 המתכוננים לשרת בצבא.
השנים חלפו ביעף ואתה יוסי החלטת להיות פוליטיקאי. אין בכך כל פגם, נהפוך הוא. מן המקום ההוא המכונה "הפלנטה האחרת", מילד שואה הגעת עד הלום: אלוף בצבא הגנה לישראל, ועתה שר בממשלה. מה יכול היה לבקש אותו ילד שמשפחתו נרצחה בידי הצורר הנאצי. אתה יוסי, מסמל את התקומה, את מה שכל יהודי שפוי היה מבקש לעצמו משפחתו ולעמו: להיות עם חופשי במדינתו, ליטול חלק בהוויה החשובה ביותר של תקומה מתוך גיא ההריגה. אתה הסמל יחד עם רבים מאוד אחרים שחוו את הנושא מכל.
צר לי עליך יוסי שהפוליטיקה עיוורה את עיניך וערפלה את חושיך. התבטאותך בנושא שחרור שבויים והדרישה לקבוע קווי יסוד ש"יהיו ברורים לכל" היה וחלילה יחטפו חיילים נוספים או יפלו בשבי האויב, מקוממת אותי. הרי אתה יודע היטב שלעולם אין לקבוע נוסחאות מתמטיות כאשר אתה עוסק בבני אדם הנמצאים במצב הקשה ביותר האפשרי. ומה תעשה אם חלילה חייל ייפול בשבי האויב בעתיד? תוציא את דף הנוסחאות ותביט בטבלה? על-פי נוסחאות וקביעות המתקבלות בחדרים ממוזגים אתה רוצה לבקוע גורלות של בני אדם הנמצאים בידי מרצחים? אתה לא תמים יוסי וגם הוועדה שבראשה נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, לא מאבן עשויה. אז מדוע "לשחק" במשחק שפוליטיקאים המתנהלים כתגרנים בשוק כדי לזכות בכותרת גוררים אותך ואת הוועדה?
אינני מבין. מי כמוך, יוסי, יודע שמלחמות לעולם אינן מתנהלות לפי הנוסחאות שנקבעו בחדרים, ברוגע ובשום שכל. מלחמה היא עניין כה נזיל למרות התיאוריות שגדולי המומחים קבעו. ומה נעשה אם חס ושלום ייפלו חיילינו בקרב או יישבו על-ידי האויב המר? מפקיר אותם כי "המחיר" גבוה? ומי בכלל בן האנוש שמסוגל לנקוב ב"מחיר" על בני אדם? האם נרצה להותיר את חיילינו ולהקריבם למולך? אני יודע את תשובתך, לכן מדוע נכנסת לסיפור זה?
אינני רוצה לרפות את ידי ה"ציונים" הנלהבים שלבטח יקפצו על מאמר זה ויגדפו כמיטב במסורת. אינני רוצה לשחרר את החלאות שידיהם מגואלות בדם ילדינו, נשינו וטפנו. אינני רוצה, באותה המידה, לראות משפחות מיוסרות שאין איש מלבדן היודע מה בלבן. אינני רוצה שאב ואם, ילדים ובני משפחה אחרים, אם נגזר עליהם הגרוע מכל, לא יהיה להם קבר עליו יוכלו להזיל את דמעות הצער והיגון שלהן. אינני רוצה שאם ואב לא יוכלו לפקוד את קבר בניהם שנפלו בקרב כי גם לאבן השותקת יש בכל זאת קול ושם. מי שמך, יוסי, להיות שופט מי לשבט ומי לחסד? מי יזכה לראות את בנו או בתו, את האב או את האם, חוזרים הביתה?
נכון שממשלות חייבות לחשוב אחרת, בצורה קרה ורציונאלית, להתחשב במה שיקרה בעתיד אם נוכיח לאויב שאנו מוכנים "לשלם" על מחיר. אך מה הסוד של שלנו, של צה"ל ושל החברה כולה אם לא הדאגה האינסופית ליקירינו.
המחבלים יודעים זאת היטב שאנו מתלבטים, חופרים במעמקי נפשנו והיא איננה נותנת מנוח כל אימת שחיילים נופלים בקרב או בשבי. הם מנצלים זאת, אך מה לעשות שאנו במילכוד נוראי במדינה היחידה שיש לנו. אין לנו לא חיילים מיותרים ואיננו סוגדים למוות. כן, אנחנו אולי קורצנו אחרת. ואתה, שכאמור ראית את הגרוע מכל באותה מציאות שאין אדם נורמלי המסוגל להבינה, אתה מסוגל לאמוד "מחיר" של בני אדם?
חינכת דורות של חיילים ובטוחני שלפחות פעם אחת עברו בראשך המילים הבאות: "אך נזכור את כולם / את יפי הבלורית והתואר / כי רעות שכזאת לעולם / לא תיתן את לבנו לשכוח / אהבה מקודשת בדם / את תשובי בינינו לפרוח".
שומה על ישראל החובה לנהל משא-ומתן קשוח עם אויבינו על החזרת שבויים ונעדרים. אין להקל ראש באחריות שבה נושאת ממשלה בישראל לגורל כלל אזרחיה. לא בקלות ניתן להכריע ואין לקנא באלה אשר חייבים להחליט. יחד עם זאת, קביעת קווי יסוד מנחים כאשר מדובר בבני אדם, משפחות, לחץ ציבורי, זו טעות.
