ב-3 ביוני הגישה לנו ידידתנו הגדולה טיוטת תוכנית מדינית עם דרישה תקיפה שמנהיגינו יתנו לה את אישורם עד ה-18 לחודש. מנהיגי השמאל הודיעו כי לא יועילו כל הניסיונות לשכנע את הממשל לשנותה, וכי דחיית התוכנית עלולה להביא לקרע עם המעצמה היחידה האוהדת את מטרותינו. השמאל והמרכז הצביעו בעד התוכנית; הימין התנגד; בסופו של דבר אושרה התוכנית שלפיה חלק מארץ ישראל יקרע מידינו ויימסר למדינה ערבית, ובחלק הנותר יחיו ביחד יהודים וערבים ויחולו בו הגבלות על התפתחות היישוב היהודי.
הסיפור שתיארתי זה עתה לא קרה השנה. הוא קרה ב-1922. המעצמה שסברנו שהיא ידידותית למטרות הציונות אז הייתה בריטניה. ההנהגה שאישרה את התוכנית הייתה ההנהלה הציונית בראשות חיים ויצמן; מנהיג הימין שהתנגד היה זאב ז'בוטינסקי; והתוכנית שעליה מדובר היה הספר הלבן. הספר הלבן הזה היה הניסיון הראשון לפתרון קבע לאזורנו, שאותו הגה משרד המושבות הבריטי, כדי לפייס את הערבים בעקבות פרעות תרפ"א, שבהם נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140. לימים נכתבו עוד ספרים לבנים, והספר הלבן הזה נקרא "הספר הלבן הראשון" משום שהוא כידוע לא הפיס את דעתם של הערבים. נהפוך הוא, הם למדו ממנו כי בדרכי אלימות ניתן להשיג הישגים מדיניים חשובים. את הספרים הלבנים הבאים הבריטים כבר כפו ללא צורך באישור של ההנהלה הציונית. עברו עוד שנים לא מעטות עד שההנהגה הציונית הבינה כי האינטרס של הבריטים מוביל אותם לשלם לערבים במטבע יהודי, וכי כדי להגשים את מטרות הציונות יש לגרש את הבריטים מהארץ.
האנקדוטה ההיסטורית הזו מלמדת אותנו לפחות שני לקחים חשובים. הראשון על הגישה התמימה שלנו לנושא ידידות בין מדינות. והשני הוא שאף אחד לא יאהב אותנו יותר מאשר אנחנו נאהב את עצמנו, ואם אנחנו נוותר באופן סדרתי על האינטרסים שלנו, אף אחד לא יעמוד עליהם עבורנו. בסופו של דבר כעתה כן אז - וויתורים שאין מקבלים עליהם תמורה מובילים רק לעוד ויתורים שאין מקבלים עליהם תמורה.
קיימים הבדלים תהומיים בין מצבה של התנועה הציונית לפני כמעט 90 שנה לבין מצבה של מדינת ישראל כיום, ובכל זאת אין כמעט הבדל בין מידת ההתבטלות שלנו בפני ידידתנו הגדולה מאז לבין זו של היום. הממשל האמריקני חש זאת והוא מרשה לעצמו להתל בממשלתנו, ולנסות להתערב בפוליטיקה הפנימית. כפי שפירש זאת אבו מאזן, האמריקנים מנסים להביא לנפילת ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כדי להחליש את עמדתנו. הגיע הזמן שנכיר בעובדה כי ידידוּת קיימת לעיתים בין בני אדם, אך בין מדינות היא אינה קיימת בכלל. למדינות יש אינטרסים, והן פועלות לפי האינטרסים שלהן. ממשלות שונות של אותה מדינה יכולות כמובן להבין את האינטרסים האלה באופן שונה, ולפעמים גם שיקולים אלקטוראליים פנימיים יכולים לעצב אותם.
אין שתי מדינות בעולם שקיימת ביניהן זהות אינטרסים מוחלטת. לכן ישראל צריכה להפסיק לנסות להגיע עם ארה"ב להסכמה מוחלטת בכל, ולהתחיל לחפש אינטרסים משותפים גם עם מדינות נוספות בעולם. אני יכול לראות כיצד ישראל יכולה למצוא הרבה אינטרסים משותפים עם מדינות כמו הודו, דרום קוריאה ויפן. הן לא היחידות. התלות המוחלטת שלנו בארה"ב וטיפוח הקשרים הבלעדי רק עימה ולעיתים על חשבון קשרים אחרים, עלולה ביום פקודה להשאיר אותנו קרחים מכל הצדדים.
אסור לנו גם להסס לומר לאמריקנים לא, ולהסביר להם שאת האינטרסים של מדינת ישראל קובעת ממשלת ישראל בירושלים, ולא "ידידי ישראל" בוושינגטון. כל ניסיון להשפיע על תהליך קביעת האינטרסים שלנו על-ידי האמריקנים צריך להיתקל בסירוב מנומס אך תקיף, ובמידה ואין די בכך, ניתן אף להביע כעס באופן דיפלומטי. מותר לנו בהחלט גם להפעיל את כל האמצעים הציבוריים כנגד גופים פוליטיים שמנצלים ואולי אף מעודדים את המחלוקות עם מדינות זרות לצורך קידום מטרות פוליטיות פנימיות. זו התנהגות בזויה. כל גישה אחרת תביא לניצול ציני של ישראל כקלף לשיפור היחסים עם משטרים ערבים שממשל אובמה מעוניין לקדם. ההנחה שממשל של מדינה זרה כל שהיא מעוניין תמיד בטובתנו היא רעות רוח מוחלטת. אין חיה כזו.
