בימים אלה ראה אור הספר 'תריס' של אמילי עמרוסי, שהייתה כתבת בערוץ 10 ודוברת מועצת יש"ע. בהיותי מכיר ומוקיר את המחברת, היה ברור מראש שאהיה חייב לקרוא את ספר הביכורים שלה, גם אם יהיה משעמם, ומעבר לכך, לתמרן במבוכה במקרה שהספר אינו אמין או פוגע במתנחלים שאותם הוא אמור לתאר.
החששות בנוגע לשיעמום התפוגגו אחרי הדף הראשון. הספר מתובל בחוש הומור וכתוב באופן כה מרתק ואינטליגנטי עד שקשה להניח אותו עד לסיומו.
הסיפור כתוב בגוף ראשון ע"י תושבת התנחלות דמיונית הצופה על שפלת החוף. הגיבורה היא נעמה, צלמת מלאת אנרגיה וחסרת מנוח, חודשים ספורים אחרי הלידה השלישית, שאינה מצליחה להתאושש מהעייפות המתמדת, אובדן המרץ והאנרגיה, קור תמידי והשמנה. לאחר בדיקות מתברר שמדובר בבעיה בבלוטת התריס, שטיפול תרופתי פשוט מצליח לשפר. נעמה, ששמה לב ששכנותיה סובלות מאותן תופעות, מדרבנת גם אותן להיבדק ולקבל את הטיפול. מתברר כי מדובר באחוזים מבהילים של נשים, וכי הגורמים לתופעה הם הצירוף של חוסר יוד באוויר, תופעה אופיינית להרים, המוחמרת ע"י לידות רבות. ניסיונותיה לעניין את שלטונות הבריאות לטיפול מונע נתקלים באדישות כי איש אינו 'סופר' את המתנחלים, אזרחים סוג ב', ה"יהודים" של מדינת ישראל.
במקביל, מתעניין צלם קולגה מתל אביב באפשרות לעשות סרט על ההתנחלות. החיים הרגילים שם אינם מעניינים אותו, וגם לאחר הגילוי על ה'מגפה' של בלוטות התריס, נעמה אינה מצליחה לעניין אותו באנומליה הזו.
כדי להבקיע את חומת האדישות הישראלית, היא מוצאת שותפה ערביה דווקא במקום הכי לא צפוי, אך כדי לא לפגום בחווית הקריאה, לא אפרט את ההסתעפות המפתיעה של העלילה בחלקו השני של הספר.
סביב הסיפור מתוארת חברת המתנחלים כפי שהיא, באופן אמין ביותר, על הפחדים הביטחוניים, האבנים, הפיגועים, החששות מגירוש, רגשי הנחיתות (הבלתי מוצדקים) מול תל אביב (כמו גם רגשי העליונות הבלתי מוצדקים של "תל אביב"), החיים בקהילה על יתרונותיהם וחסרונותיהם. מתוארים גם הקשיים היומיומיים של ישוב קטן שאיש מצרכני התקשורת אינו מכיר, כגון נסיעה למקווה בישובים שכנים בתקופה שקדמה להקמתו בישוב, והבעייתיות של פעולות שגרתיות כמו קניית עיתונים או דלק. כל זה בנוסף לצרות המקובלות כמו עקרות, רווקות, דיכאון ומחלות.
ה"צילום" של החברה המתנחלית מצליח לעקוף את הסטריאוטיפ השטחי והמכוער שהתקשורת מנסה להדביק לה, כשהנשק הסודי הוא האמינות שמושגת ע"י הצגתן של דמויות בשר ודם בעלות יתרונות וחסרונות וללא ניסיונות ייפוי וטיוח. ההצגה האמינה של החברה הציונית-דתית ביש"ע מתארת חברה שבסה"כ הינה אידיאליסטית, מסורה, עתירה במעשי חסד, המתמודדת בכבוד מול שפע של צרות ומכשולים יחודיים בנוסף לתלאות החיים הרגילות. אין זה אומר שחברה זו נעדרת שוטים, קיצוניים צרי אופק, שמנים ורזים, ומקרים של חוסר יושר ושאר חולשות אנוש, המתוארים בכישרון ספרותי והומור נפלאים. אך בשורה התחתונה, בהשוואה למגזרים אחרים, מצטיירת חברה הראויה לקנאה, וזה גם הרושם העולה מתגובות עיתונאים ומבקרים משמאל שקראו את הספר.
הספר עושה (סוף סוף) חסד עם הנשים בהתנחלויות, הגיבורות הגדולות של סיפור ההתיישבות ביש"ע, ומתאר את גודש המשימות שבהן הן עומדות: "לגור במקום שהדבר הכי מפתיע בו הוא נורמליות. ואיך הן עומדות בגאון בכל המשימות שמטיחים בהן ברצף... לנפות את הקמח, ולהכין את הילדים לגן, ולעשות מה שצריך בעבודה, ולדייק בכל משימה שנדרשת מהן למען העם והארץ, ולארח, ולכבס ביד את הציציות, ולנסוע להפגנה, ולדחוף את הבעל שיקבע עיתים לתורה, ולגהץ את חולצות השבת של הבנים, ושוב להרות וללדת, ולהיות גם רזות ויפות, ולבושות היטב, ולעבור לקמח מלא, ולהיניק עד גיל שנה וחצי... ולהיות גם וגם וגם..." (עמ' 328).
בסיפור מנסה נעמה להשתמש בקשר עם הערבים בניסיונותיה למשוך תשומת לב לבעיות הבריאותיות, כמו גם לצילומי הסרט שיציג סוף סוף את המתנחלים כפי שהם. עמרוסי משתמשת למעשה באותה שיטה כדי לגרום לישראלים, כולל שמאלנים, לעקוף את מסך התעמולה ורצח האופי התקשורתי ולהעיף מבט אמיתי בחברה של ההתיישבות ביו"ש, בחיי היומיום שלה ובהתמודדותה מעוררת הכבוד.
ההדבקה של סיפור ידידות בין מתנחלת לערבייה, שנולדה ממצוקה בריאותית משותפת והתפתחה כתוצאה מסקרנות טבעית, מסממת את אנשי השמאל, למרות שהכותבת לא ויתרה על כלום. היא לא שילמה בשום מיצמוץ בכל הנוגע לאמונה בצדקת הדרך, שום היסוס לגבי ההיצמדות העיקשת לקרקע; להיפך. כל הספר וכל הקשר עם הערבים באים מנקודת מוצא שאנחנו לא זזים מכאן, תוך השלמה מצידם בכך. ואכן, בספר, 'שלום עכשיו' מתנגדת ליחסים הללו כי הם מנציחים את "הכיבוש". בדיוק אותה תגובה שמאלנית צפויה שקמה במציאות למפגש בין נציגים מקרית ארבע וחברון עם נכבדים ערבים שהתקיימה לפני כשנה בחברון.
כך, יחד עם כישרון כתיבה ראוי לציון, מצליחה אמילי לשבות גם את ליבם של שמאלנים. לא רק שהיא אינה יורקת לבאר שממנה שתתה כמו שעשו אנשים דוגמת יוסי סידר, חנוך דאום ודומיהם, אלא גם להשקות אחרים מאותה באר טובה. איפה זה ואיפה המאמר השפל של דאום ב'מעריב' בתחילת מלחמת אוסלו, שבו טען כי המתנחלים אינם בורחים מהטרור רק בגלל האינרציה וההרגל, כאשר די בכמה מילות הערכה מהחברה בישראל כדי שיארזו ויסתלקו. היה זה עוד לפני קרב הסמטה הקטסטרופלי בחברון, לפני שולי הרמלך, משפחת חטואל, הפגזות הכתישה שספג גוש קטיף ועוד רשימה בלתי נגמרת של רציחות שרק הגבירו את הביקוש למגורים בלב "זירות הקרב", והוכיחו את ההיפך הגמור. גם מהישוב הדמיוני של נעמה לא נחסכת מנת היגון והשכול. התיאורים של הפחד, הפיגועים וההתנכלויות היומיומיות מגבירים את עוצמתם של המתנחלים שעומדים בהם בכבוד, כפי שאכן היה במציאות.
אמילי עמרוסי מושכת קוראים מהשמאל לאמבוש מתוחכם – בעודם רוטטים מהתרגשות נוכח הידידות היהודית ערבית, היא מערערת את היתכנותה וגם מספקת תמונה אמינה ומעוררת כבוד של המתנחלים המתוארת ביד אמן, ומבלי לספק את הסחורה שהם כ"כ משתוקקים לה – היריקה לבאר.
חברה המסוגלת לחשוף נקודות חולשה ותופעות שליליות בקירבה היא חברה חזקה ובעלת ביטחון עצמי. אמילי עמרוסי העיזה לעשות זאת בכישרון ובאופן מדויק. סביר להניח שהיא תחטוף ריקושטים מאותם אנשים שהיו גם מעדיפים להוציא מהתנ"ך פרשיות מביכות דוגמת דוד ובת שבע, פילגש בגבעה וכל מיני מילים גסות, ובכך היו הופכים אותו לצרור סיפורי מעשיות לילדים.
רוצו לקנות ולקרוא!
