על כזבי מוזס-פלוצקר

גזר הדין החמור נגד שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון (5.5 שנות מאסר), הוליד לפתע אבות רבים להצלחה, ובראשם ידיעות אחרונות ובכיריו. סבר פלוצקר, פרשן הבית של ידיעות אחרונות, פרסם מאמר שכותרתו: "ניצחון העיתונות". במאמר כותב פלוצקר: "בלי להתלהם, בלי לנהל מסעי צלב, תוך הסתפקות בהצגת עובדות והצבעה על האופי הפלילי של הפעולות, הוביל ידיעות אחרונות את החקירות בעסקיהם של הירשזון ולפניו של שלמה בניזרי. התחקירים של העיתונאים אורון מאירי מיכל גרייבסקי ושוש מולא הניעו את גלגלי הצדק". פלוצקר, שמנסה כמעט כרגיל לגרוף את הקרדיט לידיעות אחרונות, מפרסם דברי שקר ביחס לחשיפת הירשזון. חד וחלק. אין מדובר במאמר תמים שנועד להצביע על הישגי העיתונות בכללותה, אלא במאמר שנועד "לנכס" לידיעות אחרונות את ההישג הכביר על הרשעתו של הירשזון. דברי פלוצקר מקוממים דווקא בגלל חלקו של העיתון בניסיונות לצנזר את הפרשה, כפי שיובהר להלן. רשימה זו לא נועדה לשלול קרדיט ממי שמנסה לנכסו לעצמו - עיתונאים-שרלנטים רבים מסתובבים בקרבנו בניסיון לזכות במעט מהתהילה - אלא להצביע על אותו גורם תקשורתי רב-עוצמה, הוא ידיעות אחרונות, הראוי לגינוי מחמת הצנזורה שהפעיל במקרה של הירשזון. בשל זאת נציג כאן את העובדות, המעידות כי ידיעות אחרונות לא נמנה עם החושפים, בזמן אמת, את דבר הגניבות של הירשזון בעמותת ניל"י, בגינן הורשע, אלא דווקא עם המצנזרים. הצנזורה הופעלה בתקופה שהירשזון ואהוד אולמרט נהנו מחסותו של ארנון מוזס, העורך האחראי ובעל השליטה בעיתון. מה שהניע את מוזס הוא אינטרסים עסקיים, לרבות טובות הנאה שקיבלה קבוצת ידיעות אחרונות כל עוד הצמד אולמרט-הירשזון כיהן בממשלה. להלן הפרטים:

• א) תחקיר מצעד החיים "טופל" - ידיעות אחרונות פרסם תחקיר על מעשיו של הירשזון בעמותות מצעד החיים. התחקיר פורסם ביוני 2006, חודשים ספורים לאחר שפתחנו בשורה של תחקירים על מעשיו המפוקפקים של אהוד אולמרט. מוזס ובכירי העיתון גוננו אז על אולמרט וממשלתו, תוך עשיית רצח אופי לכל מי שהעז לחשוף את תיקי אולמרט. התחקיר שפורסם בכל זאת על הירשזון על-ידי העיתונאים מיכל גרייבסקי ואורון מאירי, סורס בחלקו הגדול. ממידע שהובא לידיעתי עולה, כי התחקיר שהוכן עוד לפני הבחירות לכנסת ה-17, עוכב ופורסם רק לאחר "טיפול" על-ידי עורכי העיתון ופרקליטיו. מאוחר יותר, לאחר שפתחה המשטרה בחקירה נגד הירשזון (בפרשת ני"לי) נחקרה גם פרשה זו, אך לא נמצאו ראיות לעבירות מצד הירשזון, ותיק זה נגנז;

• ב) הלחץ שהופעל על יצחק רוסו - ממידע שהובא לידיעתי עולה: בסביבות יוני-יולי 2006, בעקבות חשיפתם את פרשת עמותות מצעד החיים, הובא לגרייבסקי ולמאירי מידע מתועד על דבר המעילה שהייתה בעמותת ני"לי. מה שהיה ידוע אותה עת: הירשזון חיפה על הגנבים הקטנים יותר. המידע אומת בשיחות שקיימו עם מי שהיה המנכ"ל של קופת חולים לאומית, יצחק רוסו. למעשה, רוסו הסכים למסור את המידע בתמורה לכך שכתבי ידיעות אחרונות לא יפרסמו פרשה אחרת שבה היה חשוד: הטרדה מינית. ההסכם עבד... גם פרשת ההטרדה לא פורסמה באותה עת;

• ג) המידע על דבר המעילה - גרייסבסקי ומאירי עשו עבודה חשובה. הם כתבו תחקיר מקיף על פרשת המעילה וביקשו לפרסמו בעיתון. אלא שבמשך חודשים טורפד הפרסום על-ידי ארנון מוזס ועל-ידי מי שהיה עורך העיתון, רפי גינת, על-אף שהמידע על פרשת המעילה היה מתועד כדבעי. גרייבסקי ומאירי לא ויתרו: הם המשיכו להגיש לעורכי העיתון טיוטות של התחקיר, ואלה הועברו שוב ושוב למשרד עורכי הדין בראשו עומד מיבי מוזר. מוזס וגינת טירפדו בפועל את פרסום דבר המעילה ולמעשה התחקיר לא פורסם עד היום;

• ד) ניגוד עניינים במשרד מיבי מוזר - משרדו של מיבי מוזר לא נמנע באותה תקופה מפעילות תוך ניגוד עניינים. באותה עת הוא נתן שירותים במקביל: הן לידיעות אחרונות והן לקבוצת קופת חולים לאומית גם בענייני ניל"י. לכן אין אולי פלא כי מוזס השתמש במשרד זה, שוב ושוב, כדי לפסול את התחקיר של גרייבסקי ומאירי באמתלה שאינו מוכח דיו לצורך פרסום;

• ה) היכן היו ארבל ורובינשטיין? - נעיר, כי שנתיים-שלוש קודם לכן פרסמם הח"מ הן ב-News1 והן בעיתון גלובס שורה של פרשות שחיתות בהן מעורב הירשזון בעסקי קופת חולים, כולל הוצאת כספים במרמה וגזילת עשרות מיליוני ש"ח בעסקות מפוקפקות ובשימושים פסולים בכספי הקופה (גם לצורך הפריימריז של הירשזון-אולמרט). דבר זה הוביל להדחתו מתפקידו כיושב-ראש קופת חולים לאומית. תלונות רבות הוגשו אז למשטרה, לפרקליטות, ליועמ"ש ולמי לא. ואולם, באותה עת נמנעו אותם גורמים, משום מה, מפתיחת חקירה על-אף שהמידע שהועבר. גם הצמד דאז, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין - כיום השניים מכהנים כשופטים בבית המשפט העלין - לא הרים את הכפפה למרות המידע שהועבר אליהם בזמנו;

• ו) הפגישה עם מבקר המדינה - מתוסכלים מגניזת התחקיר, חיפשו גרייבסקי ומאירי דרכים אחרות כדי להבקיע את חומת הצנזורה. במסגרת זו פנתה גרייבסקי אל מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, שעוד קודם לכן טיפל בפרשה ממידע מוכמן שהובא לידיעתו. התקיימה פגישה עם מאירי וגרייבסקי. עותק מהתחקיר הגנוז נמסר לאנשי המבקר. התחקיר עסק בפרשת המעילה, אך יודגש: בידי השניים לא היו אותה עת הוכחות לכך שהירשזון עצמו גנב כספים, אלא מידע בדבר זאת שהוא חיפה על הגנבים ועל דבר חשיפת המעילה. לידי המבקר הועברו עוד קודם לכן חומרים רבים ונוספים ששיגרה מעיין אגם - בעיקר נגד יצחק רוסו. עמותת אומ"ץ ליוותה את מעיין אגם מלכתחילה ודרשה אף היא בדיקה. כתוצאה מכל זאת נאלץ יצחק רוסו, באותם חודשים, "לזמר" בפני אנשי המבקר. לאחר בדיקה שנערכה ומשהתברר כי מדובר בחשד מבוסס לעבירות פליליות, העבירו אנשי המבקר את כל המידע הסנסציוני לחקירת המשטרה. בחקירה נשבר עובדיה כהן. הוא אישר לראשונה את דבר גניבת הכספים והצביע על הירשזון כעל שותף מלא לגניבות.

בשורה התחתונה:

פרשת ניל"י שבה הורשע הירשזון לא נחשפה בידיעות אחרונות. להפך: היא נחשפה והובאה לחקירה משטרתית למרות הצנזורה שהטילו מוזס ואנשיו - לטובת הצמד אולמרט-הירשזון - לאחר שכתבי העיתון נאלצו לפנות לעזרת המבקר במאמץ לעקוף את הצנזור הראשי - הוא ארנון מוזס.

סיכומו של דבר:

העובדה שסבר פלוצקר מעז לפרסם מאמר שבו הוא מנכס לעיתון ידיעת אחרונות פרסום תחקיר שחשף כביכול את מעשיו של הירשזון בפרשת ניל"י, היא בבחינת הוספת חטא על פשע והונאת קוראי ידיעות אחרונות. פלוצקר יודע היטב כי הדברים שכתב - בשקר יסודם, ולו היה מתפרסם "תחקיר" בעיתון של המדינה, היה יכול בנקל להציגו ולהוכיח את טיעוניו. העובדה שפלוצקר נוהג כפי שהוא נוהג מבלי שהוא יכול להצביע על התחקיר כביכול (כותרת, תאריך, צילום...) מלמדת עד כמה מזלזלים ידיעות אחרונות ועורכיו בציבור הקוראים.