הקולות הפנימיים הנפלאים, ששומעת שרי אריסון נועדו בעצם רק לה! אז מדוע היא משתפת את כולנו? מדוע האישה העשירה והטובה הזאת זקוקה להכרה שלנו? מה חסר לה שהיא נזקקת לחשיפה המוזרה המערטלת הזאת בפני ההמון החרש הסובב אותה? מדוע אישה שיש לה הכל והיא יכולה לרכוש לעצמה כל דבר בכל מחיר, מנסה לקנות הערכה בחינם? מה חסר לנפש הזאת? מדוע שרי "רואה קולות" ואילו אני סומא ווקאלי?
אודה ולא אבוש, גם אני שמעתי פעם קולות, זה היה מזמן, הרבה לפני שנזקקתי למכשירי השמיעה! הקולות האלה חרוטים היטב בזכרוני, חוזרים וצפים "לעיני רוחי" בזמנים שונים שטרם נחשפה לי חוקיותם הפיסיקלית. אתאר כאן רק שניים:
יללות מחרידות משדות המושב, בלילות קיץ זרועי נצנוצי כוכבים ניבטים בחלון הפתוח, ונביחות המענה, כשאתה לבדך בחשכה, שוכב מכורבל ומבועת במיטתך הקטנה והמסורגת, כנפי הוילון נעות קלות ברוח ומניעות צללים על הקירות. אלה יללות התסכול של התנים הרעבים, כשריחן המגרה של העופות בלולים הסגורים, מציף את נחיריהם הרגישים ומוציא אותם מדעתם המורעבת... והם, ספק מחליפים מידע ספק בוכים מכאב הרעב המכווץ את בטנם, ונענים "בתזמורת" נביחות התראה של כלבי המושב השבעים... כן, כבר אז לא היה צדק בעולם...
בלילות חורף אפלים, קרים ועתירי משקעים, הרעש, המטריף, של דפיקות אימה מהדהדות מתגברות, מאלפי כדורי הברד הניתכים בעצמה מחרישה בגג הפח הגלי הדק שמעליך, ומשתלב בחוסר הרמוניה מוחלט ביללות הרוח המקפיאות! והכל חודר בגוף הקטן באימה ובחרדה שעוד רגע הגג יקרוס על ראשך או יעוף מעליך לבלי שוב...
כל התיאור "המזעזע" הזה חוזר ושב לתודעתי מפעם לפעם, כמו עכשיו! מסיבות שספק אם אבין אותן אי-פעם בחיי. האם משמעותו היא שגם אני "רואה קולות"? ואם כן? מה משמעותם?...
ספק אם שרי שמעה בילדותה קולות כאלה, אבל לבטח היא שמעה קולות! את הקולות שהיא שמעה אני יכול רק לדמיין היום ולנסות להעבירם אליכם. כי כולנו כנראה טראנסימטרים שמעבירים וקולטים במודע או שלא במודע קולות שונים ומשונים שבאים לידי ביטוי מודע במגוונים רבים בהתאם לתרבויות שלתוכן נולדנו, או שמתוכן צמחנו.
טובי החוקרים שוברים את ראשם בניסיון להבין את סודות ההבנה. חידת מיליארדי הנוירונים, התאים עם שלוחותיהם המשונות הנראים בעיניי כגרורות של תאים סרטניים משתוללים ועושים במוחותינו "ככל העולה על רוחם". גורמים לשרי לראות בעיני רוחה את המסרים שהיא מקבלת, "השד יודע איך וממי" ולהעלותם על הכתב בספר כדי להפיצו, מתוך איזה צורך בלתי נשלט, שמוגדר על-ידה במשפט תמוהה: "להיות שלמה עם עצמי".
אני כותב שורות אלה כסוג של מענה לצורך (נשלט לדעתי) לשחרר מתוכי הבזקים והבלחות שצצים שם ללא סיבה רציונאלית. אולי כל זה תוצר של אלפי מוטאציות שמתרחשות בזמני ננו, אבל לא של תאי המוח, שכזכור לי אינם מתחלקים, אלא בווירוסים פרזיטים "טובים" המצויים בתוכם, חיים, מתחלקים ומתים בתהליך מהיר בלתי פוסק?... הנה לכם עוד הבלחה שעולה במוחי.
"הקולות" והמסרים ששרי "מקבלת", עמלה וטורחת לדווח לנו עליהם בספרה (שלא טרחתי לקוראו) מעידים קודם כל על תמימותה וכנותה, וזה בהחלט עומד לה לכף זכות גדולה.
מסתבר, שאדם הנולד אל תוכם של עושר ושפע, ומרגע בכיו ונשימתו הראשונים כל עולמו בטוח ומוגן, לא נעשה בהכרח "אטום". התנאי "לרוחניות" אינו בהכרח המחסור והיעדר הביטחון. ראו, להבדיל באלף, את ערך משה רבנו...
העושר שניתן לך, ושלא טרחת כלל על השגתו, אינו הופך אותך בהכרח לחרד לשמירתו, הוא מאפשר לך להגשים את הפנטזיות שלך. יש הבדל משמעותי בין מי ששופך מיליונים כדי לבלות עשר דקות בחוסר משקל בחלל, לבין מי שרוכש לעצמו קבוצת כדורגל או רוכש אוספי ציורים ידועים ומעלה את ערכם, לבין מי שמייעד את עושרו ואת עצמו להיטיב עם האנושות.
הקולות של שרי והתגובות עליהם, מראים לנו עד כמה הרחיקו מעצבי התקשורת שלנו לכת מייעודנו המוצהר, להיות אנושיים. אני שומע ורואה את האישה הזאת, לכל היותר מרים גבה, אך איני מוצא סיבה אחת לחרדה.
