להיות אשת נכה רתוק לכיסא

"איך זה לחיות עם נכה מרותק לכסא גלגלים?" הייתה שאלתי הראשונה. שתיהן הגיבו בצחוק: "אתה מתחיל בסוף...". כן, התחלתי בסוף, מתוך חשש, מתוך מבוכה. לתדהמתי הרבה, במשך כשעתיים ניפצו נשים מופלאות אלה לרסיסים את כל הסטיגמות שבניתי במשך השנים. הגעתי לשמוע על קשיים, תסכולים, בעיות, אך מצאתי נשים שמחות, מאושרות, שלמות לחלוטין עם הזוגיות שלהן, שלמות לחלוטין עם הבחירה שלהן, והשיחה הובלה למקומות אחרים לחלוטין. "מה הבעיה בלחיות עם אדם מרותק לכיסא גלגלים, זה בסך-הכל אדם רגיל שלא הולך..." אמרה לי אורית. "הבעיות העיקריות הן הסטיגמות, התייחסות החברה לאנשים אלה...". "הפציעה עשתה לשי רק טוב (?!)..." הוסיפה נטע והותירה אותי חסר מילים. "מאז הפציעה הוא פחות קפדן, יותר רך, יותר עם חוש הומור, ממש כיף...". "בכל זאת" אני מקשה "איך זה לחיות עם נכה? אני חושב שזה לא קל, זה לעזור במקום להיעזר, להתמודד עם קשיים יומיומיים, שעה שעה..." נטע ואורית לא איפשרו לי להמשיך, "זה לא נכון" אמרו לי שתיהן יחד! ופרשו לפניי חיים של זוגיות עם נכה, את החיים האמיתיים מנקודת המבט של בנות זוג.

במשך יותר משעתיים הקשבתי בקשב רב, כמעט שלא היו חילוקי דעות בין נטע לאורית, שתיהן אמרו כמעט אותו דבר, הרבה מאוד תובנות קיבלתי אותו בוקר, ואנסה להעביר אותן כאן. יש כאלה שנשארים בכיסא גם אם אינם משותקים, אלה הנכים האמיתיים. לעומתם יש כאלה שלמרות שהם מרותקים לכיסא הם יוצאים (רוחנית) מהכיסא. רוב הנכים על כיסאות גלגלים מסוגלים לעשות כמעט הכל, זו לא בדיחה, אליבא דנטע ואורית בני הזוג שלהן עושים הכל וכמעט ללא מגבלות. "שי שלי עורך בין השאר קניות, וכשיש דברים כבדים זה הוא שמרים, לי אין כוח פיזי" מספרת נטע. "אפילו שטיפת כלים ושטיפת הבית הוא מסוגל לעשות, טוב, שטיפת הבית איני מאפשרת לו" מספרת אורית בבדיחות הדעת. "הוא משאיר סימנים בכל הבית ואני מעדיפה לעשות זאת לבד". המגבלה היחידה היא שיש שצורך להנגיש את הבית לכיסא הגלגלים, לדאוג לכך שדברים החשובים יהיו בהישג יד ומספיק מקום לכיסא הגלגלים, כל השאר קלי קלות.

אורית ונטע דיברו הרבה על הנגישות וההתייחסות מחוץ לבית, במיוחד כאן בישראל, כמה דוגמאות כאלה קוממו אותי במיוחד: הן מספרות שבעיני רוב הציבור בארץ, אנשים על כיסאות גלגלים "אינם קיימים"! כשהנכים מלווים על-ידי אנשים "בריאים", לא מתייחסים לנכים, שאלות מקוממות כמו: איזה מידה הוא לובש? מה המידה שלו? איזה צבע הוא אוהב? וכדומה, נשאלות ללא בושה (או מתוך מבוכה), כאילו הנכה אינו קיים, כאילו הוא "מפגר" שאינו מבין מה מתרחש סביבו, בודדים האנשים שפונים ישירות לנכה, וזה מרגיז. לצאת לבלות עלול להיות אופרציה לא קטנה, יש לבדוק אם יש נגישות לנכים, אם יש שירותים לנכים, אם יש מספיק מקום לעבור עם כיסא גלגלים, וגם אם כל התשובות מתאימות, לא פעם יש הפתעות. במקומות רבים יש שירותי נכים, אבל, לשירותי הנכים אין נגישות ישירה, צריך לעבור דרך מחסן או חדר מדרגות או דרך מטבח, לא פעם להגיע לשירותי הנכים צריך לעלות מדרגה (?!), לא פעם הנכים פשוט מוותרים, אז היכן הנגישות? היכן הרשויות שאמורות לאכוף את הנגישות? ברוב משרדי הממשלה, בחברות נותנות שירות, או בבנקים, אין קדימות תור לנכים כפי שמקובל בארצות נאורות, לרוב הנכים אין בעיה גם עם זה, אבל לכל הרוחות מדוע אין מקום המתנה נוח ונגיש לנכים. בדרך-כלל חדרי ההמתנה קטנים וצפופים, כיסא הגלגלים מפריע לכולם, הנכה חש אי-נוחות וחייב לזוז מדי פעם ולפנות מקום. לא כך הדבר ברוב ארצות הנכר, שם הנגישות הרבה יותר פשוטה, היחס לנכה הוא יחס טבעי לחלוטין, בגובה העיניים, כשנכה זקוק לשירות במשרד מסוים, בדרך כלל ייגש אליו אחד העובדים מייד ויעניק לו שירות נאות ומהיר, כאן בארצנו הקטנטונת, מקום שנכה צה"ל שפך את דמו (בדרך-כלל) למען המדינה, כאן השירות לנכה גרוע. בכל זאת, לנטע חשוב מאוד להדגיש ואני מסכים איתה: "למרות חוסר המודעות שיש בארצנו הקטנטונת לגבי ציבור הנכים ולצרכים שלהם, האדם ה'רגיל' שפוגשים ברחוב תמיד נכון לסייע, יש בארץ הרבה אנשים טובים שרוצים לעזור, רק שלא יודעים איך... גם אגף השיקום אינו מחסידי אומות העולם, בניגוד לציפיות שנכה צה"ל כל-כך קשה יקבל את שמגיע לו בזכות ולא בחסד, ללא ביורוקרטיה מיותרת, הסיפורים קשים וכואבים, אבל נושא זה מתאים לרשימה אחרת. לסיכום: נשים יקרות, ניפצתן לי את כל הסטיגמות, אך אני עדיין חושב שאתן גיבורות, נשים ראויות לחיקוי. עוד דבר חשוב לא פחות: חינוך, חינוך, חינוך! חייבים לחנך את הדור הצעיר כיצד להתייחס לאחר, למוגבל, לנכה, כך כולנו נצא ברווח גדול.