מקובל לראות במדינת ישראל מדינה דמוקרטית שהוקמה על-ידי עם ככל העמים. הוויכוח הציבורי נסב בדרך-כלל על אודות מהות הדמוקרטיה בישראל, כאשר יש הטוענים כי הציונות היא תנועת שחרור לאומית לכל דבר, ולעומתה ההיסטוריונים החדשים מגדירים אותה כתנועה קולוניאלית.
אולם הביקורת על הציונות יכולה וחייבת להיות גם על עצם הגדרתה כתנועה לאומית. עם הקמתה התייחסה הציונות לקהילות יהודיות במזרח אירופה בעיקר, ויהודים הגיבו בדרכים שונות ואף מנוגדות למה שנראה לחלק מהם כאתגר לאומי. החרדים יצאו באופן נחרץ נגד המעש הציוני ופגיעתו בסדרי עולם; הזרם האוטונומיסטי צידד בזכויות קולקטיביות ליהודי מזרח אירופה במסגרת מדינות מושבם; יהודי המערב ראו עצמם כצרפתים או גרמנים "בני דת משה" וסירבו לקבל את ההגדרה הלאומית.
סביב הציונות התלכדו אלה שהאמינו בצורך לבנות את "היהודי החדש". הם אכן יצרו בפלסטינה ארץ ישראל, מעצם הקמת היישובים והתרבות המקומית העברית, גרעין ללאום חדש שהיה מוכר בשם:"היישוב העברי", ואחר כך "היישוב העברי בדרך למדינה".
המדינה שהוקמה ב-1948 אמורה הייתה לענות להגדרת בנדיקט אנדרסון לאומה: "אומה היא קהילייה פוליטית
מדומיינת- ומדומיינת כמוגבלת וכריבונית מעצם הגדרתה".תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 כללה את הצורך לנסח חוקה למדינה, על-ידי האסיפה המכוננת, שהבחירות לה התקיימו בתחילת 1949. אולם האסיפה המכוננת הפכה מיד לפרלמנט רגיל, וכך שונה הכיוון התחוקתי של ישראל ונמנע כינונה כרפובליקה, כפי שניתן היה לצפות שתהיה. הלל קוק וערי ז'בוטינסקי הגדירו את המהלך הזה "פוטש" - כלומר צעד שרירותי אנטי תחוקתי.
וכך קיבלנו את ישראל: מדינה שאינה רק חסרת חוקה עד עצם היום הזה (יש לה חוקי יסוד לא מעטים, אך הם נתונים לפרשנות שונה של בתי המשפט), וחסרת גבולות קבועים ומוסכמים, אלא שאין לה אפילו לאום ייחודי משלה. על-פי התפיסה שעוגנה בחוקי המדינה, אין כלל אזרחיה של ישראל מהווים את הלאום שלה. ישראל רואה את "העם היהודי" כעמה, רעיון שהוא ייחודי ואינו קיים בשום מדינה בעולם. ראוי לציין שתפיסה זו שונה לחלוטין מתפיסתם של אבות הציונות וקודם כל בנימין זאב הרצל שהבהיר כי יהודי המערב למשל אינם אמורים להיכלל תחת הכותרת "העם היהודי", והכיר בכך שבצרפת ימשיכו להיות אזרחים יהודים שהם ה"יזראלטים" למשל.
בבתי הספר בישראל מלמדים את ההיסטוריה של הצהרת בלפור, אך אין כוללים מידע על אודות מי שערערו על הלגיטימיות של מהלכי הציונות, ותגובות חוגים אנטי ציונים זוכות במערכת החינוך להגדרה "מתבוללים". וכך, בן דורו של בלפור - אדוין מונטגיו - מעולם לא חשב שה"בית היהודי" אמור להיות ביתו, ובימינו הסנאטור ג'וזף ליברמן, שהיה מועמד לסגן נשיא ארה"ב, או הנרי קיסינג'ר, לא ראו עצמם מעולם כאזרחים פוטנציאלים של מדינת ישראל.
כך שהיהודים אינם בהכרח ישראלים וגם אינם אמורים להיות כאלו. לעומת זאת, קיימים בהחלט ישראלים רבים שאינם יהודים. הקונסנזוס ברוב היהודי בישראל אינו רואה באנשים אלה "ישראלים" מבחינה לאומית. את הגישה הזאת מייצג היטב הסופר א.ב. יהושע, הגורס בספרו "הקיר וההר" שרק היהודי הטוטאלי יכול להיות ישראלי. בשעתו טען כנגדו הסופר אנטון שמאס (שאינו יהודי), שרצה להשתלב כאזרח שווה במדינה: "כל עוד תגדיר המדינה את עצמה כמדינה יהודית איני יכול לומר, כפי שהייתי רוצה לומר, שאני ערבי ישראלי". ואכן, כל עוד ישראל אינה מדינה ישראלית דמוקרטית, אין מקום למי שאינו יהודי להשתלב בה כאזרח שווה וכשותף במקור הריבונות שלה.
שמאס סבר שהפתרון החוקתי-פוליטי-לאומי ימומש "רק כאשר יחליט הרוב שבתעודת הזהות שלי ושלכם יהיה כתוב ישראלי. רק אז תישמע יריית הפתיחה של חזון הדור הבא".
אולם בישראל הטוענת לכתר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אין לאום ישראלי ואין שוויון זכויות אזרחי. עמותת "אני ישראלי" הדורשת מזה קרוב לעשר שנים שהמדינה תכיר בלאום הישראלי (אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח), נתקלת בהתנגדות מוחלטת מצד נציגי המדינה. פרקליטות המדינה טוענת במסמכים רשמיים שתביעה זו "חותרת תחת יסודות המדינה".
המסקנה היא עגומה: לאום טריטוריאלי של מדינה דמוקרטית, כפי שצמח בצפון אמריקה, אינו לגיטימי בישראל. חבריי לעמותת "אני ישראלי" ואנוכי חוששים שהמצב הזה הוא המהווה חתירה תחת סיכוייה של המדינה להמשיך להתקיים בביטחה.
