בית משפט בארה"ב גזר על ברנרד מיידוף 150 שנות מאסר לאחר שנמצא אשם בהונאת ענק של 65 מיליארד דולר שנמשכה במשך שנים רבות. מתוך הכסף שנגנב במרמה ממשקיעים גדולים וקטנים, נמצאו עד כה רק כמיליארד וחצי דולר.
כמובן שהעונש איננו פרקטי ונועד, כתמיד, לפרוק את התסכול וחוסר האונים שחש הממסד כלפי האירוע.
סיפורו של מיידוף מזכיר לי את ביקורה של הגברת התימנייה הזקנה בסניף הבנק בו עבדתי לפני שנים רבות. בימים ההם עבדתי בסניף כקופאי. זמן קצר קודם לכן הועמדו לצד הקופאים מכונות חדשות שמיינו מוכנית את סוגי ההכנסות וההוצאות שהגיעו לקופאי במהלך יום העבודה. הגברת הזקנה החזיקה את חסכונותיה בחשבון שוטף לחיסכון שהעניק ריבית שנתית נמוכה על היתרה המינימלית החודשית שנצברה בחשבון. ללקוח היה פנקס כחול ובו נרשמו בכתב ידו של הפקיד כל הפקדה ומשיכה וכמובן היתרה האחרונה הידועה.
מטבע הדברים, הקשר בין הבנק ללקוח היה ברוב המקרים פנים אל פנים. רצית למשוך, רצית להפקיד, רצית לדעת את היתרה, היית חייב להגיע עם הפנקס לסניף הבנק. ללקוח הרגיל לא היה שום אמצעי תקשורת תחליפי. לא טלפון או פקס וודאי שלא מחשב. תוכנו של הפנקס הכחול היה תמצית רכושו של הלקוח הרגיל. כאן יכול היה לדעת (וגם להראות לאחרים) מה מצבו. האם יש לו חסכון מכובד, או שהוא מגרד את התחתית. המושג משיכת יתר, לא היה נפוץ אז בקרב לקוחות רגילים.
באחד הבקרים, הופיעה הגברת הזקנה אצל הקופאית לידי וביקשה להוציא את יתרת חשבונה. הקופאית התעניינה לדעת מדוע. האם היא עוברת דירה או מחתנת אחד מילדיה. הלקוחה פטרה אותה בתשובות סתמיות וביקשה את הכסף. הייתה זו בקשה חריגה ועל כן הקופאית הזעיקה את מנהל המחלקה שניסה לשכנע את הלקוחה שאולי עדיף לה, מטעמי ביטחון, לקבל שיק בנקאי במקום לשאת שטרי כסף רבים בארנקה. הלקוחה לא התפשרה וביקשה את הכסף. מבוקשה ניתן לה. היא קיבלה מעטפה עם יתרת חשבונה: שטרות ואפילו מעות. בנוסף, קיבלה גם חישוב בסרט נייר ארוך של היתרה והריבית עליה.
הגברת נשאה את המעטפה לפינת האולם, שם ניצבו כורסאות ושולחנות ונכח אחד מבני משפחתה. שניהם הסבו ליד השולחן וספרו את יתרת הכסף ואז החזירה הלקוחה את סכום הכסף למעטפה ונשאה אותה אל הקופאית וביקשה להפקיד את הכסף מחדש. בן משפחתה הסביר לי במבוכה שהיא רצתה לוודא שהסכום הרשום בפנקסה – אומנם קיים.
האם הסיפור מעלה חיוך על הפנים? חישבו נא שנית על קורבנות ההונאה של מיידוף. הם הפקידו בבנק ההשקעות שלו סכומים גבוהים של כסף במשך שנים, חלקם במשך עשרות שנים. הם קיבלו אחת לתקופה מסמך מסודר שפירט את יתרת ההפקדות שלהם, התשואה הנאה שההפקדות נשאו במשך התקופה האחרונה והיתרה למשיכה. המידע הגיע בגיליונות מכובדים, מפורטים ונושאי אמון. מספרים שחלק מהמפקידים נאלץ לבצע מסע שכנועים מקדים אצל ברנרד מיידוף על-מנת שייאות לקבל ולנהל את ההשקעות שלהם. מי שהשקיע אצלו נחשב היה לאדם מחושב ובר מזל. מספרים גם שכל מי שביקש למשוך חלק מהשקעתו או את כולה, נענה מיד. אם סיפרת שברנרד מיידוף מנהל את השקעותיך, קיבלת תגובה מלאת הערכה. בסופו של דבר היה זה אחד המקומות היחידים בעולם המערבי שהבטיח למשקיעים בו תשואה גבוהה וקבועה לאורך זמן. גאות או שפל, כספיך אצל מיידוף לא ידעו שפל. הם זכו תמיד לתשואה גבוהה וחיובית.
ראו נא את רשימת הנפגעים של מיידוף. לצידם של אנשים ידועים שרזי הכלכלה וההשקעה אינם זרים להם, חלקם גם אנשי עסקים ומנהלים של קרנות הון, שהשקיעו והפסידו בפרשת מיידוף סכומים שנאמדים במיליונים ועד מיליארדים, ישנם גם "אנשים קטנים", שכירים ופנסיונרים רגילים. אנשים אלה סיפרו לשופט, במכתבים ולפני מתן גזר הדין, כי נאלצו לעזוב את בתיהם, למכור את מכוניתם ולהפסיק את מימון הלימודים של בניהם. ישנם שנאלצו לחזור למעגל העבודה למרות שיצאו כבר לגמלאות. כל זאת כיוון שכספם נצבר ונחסך ויועד לגמלאות – נעלם וירד לאבדון בנבכי הפירמידה של ברנרד מיידוף.
כלומר, בעולמנו המבוסס על מראית עין של דוחות מחשב וגיליונות נייר מהודרים, אינך סופר בפועל את כספך. אינך רואה אותו. הוא טמון בעולם וירטואלי מרוחק ומשגר לך משם איתותים ופרישת שלום בצורה של דוח תקופתי או באמצעות מענה טלפוני מאדם אנונימי שברוב המקרים אינך מכיר אותו. קל וחומר אין לך מושג מינימלי מיהו ומהי יכולתו לנהל את רכושך.
בשוק ההון המלומד של ימינו מתנהגים כלפיך פטרונות: מפרישים לך כסף לחסכונות אך לא שואלים אותך ברוב המקרים במה להשקיע, אצל מי להשקיע או כמה עמלה לגבות ממך ומה הקשר בינה לרווח שיצר המומחה שמנהל את כספך. את כל המידע אתה מקבל בדיעבד, כעובדה מוגמרת. אם ניקח מדגם של שכירים ועצמאים בישראל ונשאל אותם היכן כספם מושקע, אזי גם לאחר חשיבה מסודרת לא תהיה להם תשובה סבירה, על חלק מהותי מהכסף "שלהם". הכל מבוזר, לא מבוקר, ובעיקר בלתי ידוע. המידע מגיע במבול של הודעות דואר גדושות במלל וסתומות בניסוחן. רוב החוסכים טובעים במידע, אינם מודעים לו (אינם קוראים אותו) ובודאי חסרי כלים בסיסיים כדי לבדוק אותו. אני משוכנע שבכל יום בו הולך חוסך לעולמו, או גרוע מזה – נבצר ממנו לטפל ברכושו עקב מצב בריאותי, חלק לא קטן מרכושו יורד לתהום הנשייה. עובר לקטגוריה שמכונה בלשון הבנקאית: פיקדונות ללא תנועה. כסף בלתי נדרש זה (כיוון שאיש לא יודע על קיומו ושיוכו) ירד בסופו של דבר לטמיון – לאוצר הממשלה. שיטה מעניינת ומרשימה לספוג כספים מהציבור.
מה היה חסר בעולמו הורוד והווירטואלי של ברנרד מיידוף? היה חסר בו נציג של הלקוחות, של החוסכים והמשקיעים. נציג אנושי שיספור את הכסף. ממש כפי שעשתה זאת באינטואיציה מרשימה הגברת הזקנה בביקורה בסניף. לבדוק האם מה שכתוב בניירת המרשימה שאוחז בה החוסך, אומנם נכון: בשיוך לחוסך, בסכום, בתשואה, בעמלה הנגבית, בכתובתו ופרטיו המעודכנים של החוסך ובתדירות שנתית. מי שהיה צריך לעשות זאת (ולא עשה) בעולמו של מיידוף ומי שצריך לעשות זאת בשוק ההון הישראלי הוא הרגולטור, במדגם משתנה שנתי ובזמן אמיתי. לא לאחר שנגלה לעיני כל כי האורווה ריקה והסוסים שהיו אמורים להיות בה – אינם. פשוט מאד.
חישבו על כך רבותיי. הייתכן שאינכם יודעים הרבה על סכומי החסכונות שנצברו לזכותכם?
