את השיטה האדוורסרית ירשנו מהבריטים, אין זה גם מדויק לתלות את כל מערכת המשפט בשיטה זו, אך ניתן לומר שבדרך-כלל, זו השיטה (עם זאת השיטה קשורה גם בחבר מושבעים – אשר אין כמוה בישראל).
וכאן נשאלת שאלת יסוד, והיא האם חוקי היסוד לא אמורים היו להיות זרז, למעין פשיטת רגל של השיטה, בכל האמור לחוקי היסוד.
חוקי היסוד מחייבים כל אחד מאתנו, את עובד הניקיון, את הזבן, המנהל, חבר הכנסת, ראש הממשלה, ואפילו את השופט, כן גם את השופט.
חזר ואמר המלומד ברק (ואני אומר זאת בלשוני) ששני הקווים המקבילים, המשפט הציבורי והמשפט הפרטי, נפגשים באינסוף, והאין סוף הזה הוא הוא חוקי היסוד, המחייבים כל נפש חייה וכל ארגון של נפשות חיות, לציית להם.
נוהגי השיפוט אדוורסרי VS אינקוויזיטורי, לא מעוגנת לטעמי בחוק יסוד השפיטה, וייתכן ועל-אף מאמצים קלים לא מצאתי לה רקע איתן בחוק, מלבד ירושה היסטורית, ומלבד ודאי בסדרי הדין השונים, פלילי, אזרחי, משפחה וכו' (אשר הם לדעתי במעמד של חוק רגיל, בפועל מרבית השפטים שומרים עליהם יותר מאשר שומרים הם את השבת).
כלומר, שככל שיש סתירה בין חוקי היסוד, ובין הנוהל הדיוני, אי-אפשר על פניו לומר שחוק היסוד אינו קובע ומה שיש לבחון הוא את חוזקו של הנוהל בהיבט שימור הדינים אל מול חוק היסוד (חוקי יסוד לא תוכננו לעקר חקיקה ישנה יותר – סותרת, אלא רק חקיקה חדשה שכזו).
ובואו נניח לרגע שלו היו מעמידים את שאלת שימור הדינים, ככל שרלוונטית אל מול חוקי היסוד, היו די והותר טיעונים מנצחים לכיוון חוקי היסוד. (והיו גם הלכות של בית המשפט בעניין זה, לפחות בפרשת התרת מכירת החזיר בערי "קודש" בישראל).
ואם הדבר כך, ומובא עניין בפני שופט, אשר חייבים על-פי חוקי היסוד לבחון בו את ישימותם של חוקי היסוד, ואם הם ישימים, לאזן את כוחם היחסי אלא מול שאר האינטרסים שבסיפור, כאשר עוצמת חוקי היסוד אמורה להיות מרכזית, ובדרך-כלל מכרעת, אז מה לנו לבדוק אם מי מהצדדים העלו טיעונים הקשורים לחוקי היסוד, אם לאו, על השופט להעלות שיקולים אלה על השולחן, שאם לא כן עובר הוא בפירוש על החוק.
ואם השופט לא שם לב, מחובתו של כל אזרח באולם, לומר לכבוד השופט, "אדוני, אדוני, אתה עובר על החוק, אתה מקבל החלטות הנוגדות את חוקי היסוד, בעוד אתה מחויב להן גם במסגרת עבודתך השיפוטית".
מחובתו של כל שופט ושופטת, לבדוק בכל דיון ודיון, שמא הנושא קשור במישרין או בעקיפין בחוקי היסוד, עליהם לבחון זאת בתחילת הדיונים, וגם לאורכם, עדיף כאמור שהצדדים יעלו טענות שכאלה, אך בהעדר טענות על-ידי הצדדים, לא יכול השופט להתחבא מאחורי גלימת האדורסריות, ולהתעלם מחוקי היסוד, כי בכך עושה הוא פלסתר מספר החוקים.
ולא רק זאת, נניח שצד עושה שימוש לא ראוי בחוקי היסוד, ומשתמש בהם שלא ליעדם, והצד שכנגד מתגונן שלא כראוי, חייב השופט להתערב, לשים את חוקי היסוד במסגרת הראויה להם, ולהחליט שלא נגד חוקי היסוד, ועל-פי החוק – ללא קשר לטענות אלה או אחרות של הצדדים.
במצבים כאלה של התערבות השופט תוך שימת מרכז הכובד על חוקי היסוד, יש מגרעת רצינית, אם הדברים לא נכתבו בכתבי הטענות, ייתכן שהצד שכנגד לא נערך לתת תשובות, ואז יפעיל ודאי השופט את מה שלימדוהו רבותיו, הוא הוא ייתן לצד שכנגד זמן וזכות להתגונן מפני טענות "מאוחרות" אלה.
דברים אלה חייבים לקבל ביטוי בפסקי הדין פסק דין, כל פסק דין, חייב שיהיה צ'ק ליסט המעיד כי השופט בדק את ישימותם של כל חוקי היסוד, בתחילת פסק הדין על השופט להצהיר כי הוא מבין את חוקי היסוד, עבר השתלמות מתאימה בחוקי היסוד, בחן את המקרה אל מול חוקי היסוד, והחליט בגינו את אשר החליט.
למעט מקרים מאד מאד טריוויאליים בהם יהי ברור שאין ישימות לחוק או חוקי יסוד, ינמק בית המשפט את החלטתו בעניין ישימות חוקי היסוד לתיק.
בתיקים בהם ישימות חוקי היסוד צועקת לשמיים, ובהם הצדדים, אם מתוך בורות, אם מתוך טיפשות ואם מתוך אינטרסים, לא מעלים את חוקי היסוד על השולחן, ואשר גם השופטים עוצמים עיניים (ועליהם לא ניתן לומר שהם בורים או טפשים) לא נותר אלא לציבור להסיק, שגם לשופטים יש אינטרסים, גם להם יש תורת עולם, והם אולי מנסים לחנך אותנו דרך פסקי הדין, מבלי שאיש הסמיכם לכך, ותוך שהם עוברים באופן ברור ומובהק, לטעמי, על החוק.
