במדינת לאום בעידן המודרני יש בהחלט מקום לנרטיבים שונים, שאותם ניתן לאחד בזהות לאומית קוהרנטית אחת, במסגרת "הרמוניה של שוני". אך לא כך כשמדובר בנרטיב הציוני ובנרטיב הפלשתיני.
אלה אינם נרטיבים שונים זה מזה, אלא נוגדים זה עם זה, מבטלים זה את זה ואינם יכולים להתיישב זה עם זה ולהתקיים זה בצד זה באותה יחידה מדינית. ג'ון סטיוארט מיל, מהוגי הדעות הליברליים הבולטים, מסביר שקיום מוסדותיו של משטר ייצוגי-דמוקרטי מחייב "היסטוריה לאומית משותפת וכתוצאה ממנה – זיכרון קולקטיבי של גאווה והשפלה, של הנאה ושל חרטה, שנובעים מאותן התרחשויות בעבר", ומזהיר כי "במדינה שבה אין אחדות דעים הנחוצה לתפקודו של ממשל ייצוגי... לא ניתן לקיים מוסדות חופשיים".
השאיפה לעריכת טקסי "נכבה" נועדה ליצור מצב, שהוא היפוכו הגמור של המרשם שמשרטט מיל. ייעודם של אותם טקסים הוא הנצחת נרטיב עוין, שימור הכאב, הזעם והאיבה מצד מגזר אחד כלפי מגזר אחר, על כך שסיכל את השאיפות לחסלו, והצגת תוצאות אותו סיכול כעוול. שהרי לא ניתן להפריד – לא מושגית, ובוודאי לא מעשית – בין הנצחתה הממוסדת של ה"נכבּה" לבין הכמיהה ל"שיבה" שאמורה לתקן את תוצאותיה. כאמור, אילו היו אלו סוגיות נפרדות, לא היה טעם ביצירת חפיפה בין מועד יום העצמאות של היהודים לבין מועד יום ה"נכבה" של הערבים.
בהקשר זה ראוי להיזכר בפסיקתו של שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, הולמס, אשר למרות שניתנה בשנת 1919, עדיין נחשבת לאחד מעמודי התווך של החשיבה המשפטית בנושא חופש הביטוי: "טיבה של פעילות כלשהי תלוי בנסיבות בהן היא מתבצעת. גם במסגרת ההגנה הנמרצת על חופש הביטוי לא יותר לאדם לצעוק 'אש' באולם תיאטרון מלא ובכך לזרוע בהלה... כאשר אומה נמצאת במצב לחימה, רבים הם הדברים – אותם ניתן לבטא בעתות שלום – אשר מהווים מכשול כה חמור למאמציה, ששום בית משפט לא יראה באמירתם זכות חוקתית".
אין ספק, שקיים פגם עמוק ומהותי בחברה, המתירה ביטוי ממוסד ופומבי של אֵבל מצד מגזר שלם ומשמעותי על כישלון השמדתו אותה. לפיכך, חוק ה"נכבה" המוצע אינו הפרה של זכויות דמוקרטיות, אלא ביטוי מרענן של שפיות וחיות לאומית.
אולם בעניין אחד צודקים מתנגדי החוק: אם העונש שייקבע בו יהיה עונש מאסר – הוא יהיה קשה לאכיפה. במקום זאת, יש להטיל קנסות כבדים ומרתיעים על כל משתתף באירוע מעין זה – בין אם הוא פרט, ארגון או רשות מקומית, ובמקרה של עבריינים מועדים, העונש ההולם הוא שלילת האזרחות הישראלית. מהלך כזה אינו אמור להיות בעייתי, שכן אין סיבה לכך שאדם יתנגד לשלילת השתייכותו לישות, אשר עצם היווצרותה בעיניו היא... אסון.
על כן, בתגובה לתביעתם של אזרחינו הערבים לעריכת טקסי "נכבה" ולמיסוד הנצחתה של מסורת האֵבל על "העוול הציוני", על ישראל להשיב ברוח ימינו: No – you can't!.
