כן ללאומיות, לא לאנטי-דמוקרטיה

מבחינה תרבותית יהודית פנימית, בתשתית המאבק בלאומיות, כיסוד לגיטימי של זהות, מונחת הדרישה להתנתק מן העבר היהודי ומן המחויבות לזהות היהודית. עניין זה משותף הן לשמאל הקיצוני והן לשמאל המתון. פדריקו גומז, מנהיג להקה מוסיקלית אנרכיסטית ואיש "שלום", מצהיר באתר המפרסם את שירי להקתו: "שנים אני חי עם הלעג הנסער על רגשות הצדקנות של אומה חולה, על החמלה הבזויה של מדינה מטונפת, והרפלקס הרצחני של עם סגולה. שנים שאני חי בחופש, בחומות של גדר תיל ממתכות סוג ב' והיי-טק, אבל עדיין חופשי. מוות לציוויליזציה היהודית". והנה, מילותיו של איש הזרם המרכזי בשמאל הישראלי, נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, שונות מהן רק בנימתן: "ואם יש לנו צו, הריהו הצו שכל היהודים יתאחדו על-מנת להילחם בעבר יהודי... כוחו של צה"ל הוא ניצחון היהודים על עברם... מרד טוטאלי ונמרץ בעבר היהודי... הוא דרוש וחיוני" ("השלב הבא", 1965). מחיקת הזיכרון ההיסטורי הייתה חלק ממטרות שלטון האימים המתואר בספרו של ג'ורג' אורוול "1984", וגם בשמאל הישראלי רבים סבורים, כי יש לשרש את הזיכרון ההיסטורי ככל שניתן. מאמריהם של יהודה אלקנה, אורי רם, שמעון פרס ואחרים מלאים טיעוני סרק בשבחה של ההשכחה הקולקטיבית, במיוחד בכל הנוגע לאימי השואה ולזוועות האלימות הערבית לאורך שנות הסכסוך הערבי-ישראלי. מטרת ההשכחה הממוסדת היא, כמו ברומן של אורוול, להביא לשינוי פוליטי בכיוון פוסט-לאומי. מחיקת הזיכרון הקולקטיבי היא הדרך למחיקת הזהות ולעיצוב זהות מחודשת, בה לא ניצב הקולקטיב היהודי מול עולם לא-יהודי, בה לא ניצבת ישראל מול מדינות ערב, ובה אין מקום לחששות ולפחדים, שכן זיכרונות האימה נמחקו מתודעת הדור הצעיר. אם חלילה יקרה הדבר, עלול הדור הבא לחזור על טעויות העבר בבלי דעת, בהיעדר המימד ההיסטורי הנדרש להבנת מציאות חייו ויחסיו עם האויבים שסביבנו. העולם הישן, המיוסד על זהויות לאומיות נבדלות והנחלק למדינות לאום, מפנה את מקומו לחזון החדש-ישן של קולקטיב כלל אנושי, מאוחד תחת מסגרת שלטונית אחת. בשמאל הישראלי יש רבים החשים, כי הגשמת שירו של ג'ון לנון "דמיין", על אחוות בני האדם, ועל עולם נטול מדינות – היא אפשרית. אורי אבנרי כתב כבר בשנות ה-50' כי "העולם כולו נמצא בתקופתנו בדרך אל התלכדות העמים. דרך זו מובילה אל ממשל עולמי, אל מדינת כדור הארץ" ("הצד השני של המטבע", 1950). תודעת חזון האיחוד משפיעה, ללא ספק, על יחסו העוין של השמאל לנושא הגבולות והריבונות. וכך קובע נשיא המדינה שמעון פרס, כי "גבולות אינם חומה, ואין לנו צורך בהסתגרות מאחורי חומות, שכביכול נועדו לחזק את הריבונות הלאומית של כל צד... לא לשריין את הריבונות אנו צריכים על סף המאה העשרים ואחת, אלא לחזק את הממד האנושי, לאפשר מגע בלתי אמצעי, ולהתאים את המציאות האזורית למגמה העתידה להשפיע על העולם כולו" ("המזרח התיכון החדש", 1993). ריבונות היא תולדה של הזהות הייחודית, אך בעידן החדש, לדעת רבים, מתפתחת זהות חדשה, שהיא פוסט-לאומית ואוניברסלית מעיקרה. קיומה של זהות חדשה זו עתידה להצמיח, לדעת מובילי השמאל המקומי והעולמי, מסגרת פוליטית חדשה, אשר תכלול בתוכה יבשות, ואולי אפילו את העולם כולו. האיחוד האירופי הוא ניסיון בעל נופך אימפריאליסטי בכיוון זה. נציבות האיחוד מחליפה אט אט את הממשלות השונות. דרכון אחד, מטבע אחד, יבשת נטולת גבולות ומרכיבים נוספים – יוצרים אשליה של אחדות משיחית כלל אנושית. בראיון שנתן אברהם בורג לארי שביט, הוא טען כי המהלך האינטגרטיבי הזה הוא הרעיון היהודי ביותר שהוא מכיר. ממש הגשמת חזון היהדות. מעניין, כי אם נכון הדבר, אזי גם היטלר היה שותף לחזון ה"יהודי" הזה, שהרי הוא שהגה לראשונה את רעיון האיחוד האירופי; הוא שהתווה את ההתפשטות מזרחה; הוא שסבר, כי מרכז הכובד באיחוד הזה יהיה גרמניה ובמידה מסוימת בעלי בריתו בצרפת של משטר וישי. ניתן לומר, כי מרכיבים רבים בחזונו הנאצי של היטלר בדבר איחוד אירופה הפכו למאפיינים של אירופה הנוכחית ולמגדיריה של ההשקפה היהודית אליבא דאברהם בורג. ניתן היה אולי להימנע מלהזכיר זאת, אלמלא האשים האחרון בראיון הנזכר את החברה הישראלית כולה בסוג של נציונל-סוציאליזם, ובכך לכאורה פסל את את כולנו במומו שלו. חזון המזרח התיכון החדש הינו העתק של ההשקפה הפוסט-לאומית האירופית, אשר בבסיסה ערעור הזהויות וערעור הריבונות. לחזון זה שותפים כמובן גם הערבים, הסבורים כי אכן יש להקים כאן ישות נטולת גבולות אשר הם ישתלטו עליה, ובמילותיו של פייסל חוסייני: "תהיה חברה חדשה (במזה"ת – א.ד.) ללא גבולות, וכולם יגלו מחויבות לקהילה החדשה... במוקדם או במאוחר נאלץ את החברה הישראלית לשתף פעולה עם החברה הגדולה יותר, כלומר עם החברה הערבית שלנו, ובסופו של דבר נביא לפירוקה ההדרגתי של הישות הציונית" ("ג'רוזלם פוסט" 8.1.93).

נראה אפוא כי השמאל גילה אפיק נוסף להגשמת חזונו החברתי המרקסיסטי. מרקס טען, כי על פועלי כל העולם להתאחד, להשתלט על אמצעי הייצור ולקיים את הדיקטטורה של הפרולטריון המדוכא; וכי על הסולידריות הלאומית, הייחודית, להתחלף בסולידריות כלל אנושית, המבוססת על יסודות כלכליים מעמדיים אוניברסליים, ולא על יסודות בדלניים תרבותיים, דתיים ולאומיים. והנה, השמאל החדש, שהפך עם הזמן לקפיטליסטי לחלוטין, מציג עתה תאוריות, כי הפרטת משאבי הלאום והשליטה האפקטיבית של שחקנים חיצוניים – משקיעים, חברות ותאגידים – במרחב הלאומי, בארץ ובשאר מדינות הלאום, יצרו מציאות חדשה: הריבונות מופרטת ועוברת מידיהם של נציגי העם, אל ידיהם של בעלי הון בלתי נבחרים, הפועלים מתוך מוטיבציות אינטרסנטיות, ולעתים קרובות באופן המנוגד לכל ערך מוסרי. המשמעות של תפיסה זו לעניין הריבונות הינה חדה וברורה: הפרטת המרחב הלאומי שלנו פירושה קץ הריבונות, או צמצום משמעותי בכוחו של הציבור להשפיע על חייו באמצעות נבחריו. שהרי כאשר בעלי המאה נכנסים לתמונה, באמצעות מימונם של פוליטיקאים מכל המפלגות, הם הופכים גם לבעלי הדעה. זאת ועוד, צמצום הריבונות והעברת השליטה על משאבי הלאום לגורמים בלתי נבחרים פירושם גם קץ הדמוקרטיה, שהרי איש לא בחר ב"שליטים החדשים" ואיש גם אינו יכול לפטרם. מכאן שהתפיסה הלאומית המסורתית אינה אנטי-דמוקרטית, כפי שמנסה השמאל הישראלי להציג, אלא בדיוק להיפך: לאומיות שורשית היא ערובה לדמוקרטיה. ואילו שלילת המשך קיומה של הריבונות הלאומית היהודית בישראל – כחלק מטרנד עולמי – היא יסוד אנטי-דמוקרטי, כפי שמסבירים צ'רלס קגלי ויוג'ין וויטקופף: "גלובליזציה מחלישה את כושרן של מדינות להחיל שליטה פוליטית על טריטוריה ששחקנים מן המגזר הפרטי פועלים בה. אובדן שליטה זה פירושו מן הסתם כי בהביטנו הרחק לעבר העתיד, ובכלל זה עתיד מדינת הלאום עצמה, עלינו להודות, שהגלובליזציה שמה קץ למונופול של מדינות הלאום על הריבונות הפנימית... שינוי זה שולל מהריבונות את ערכה התפקודי. מדינת הלאום כשחקן ריבוני חיצוני במערכת הבינלאומית תהיה נחלת העבר" ("הפוליטיקה העולמית – מגמות ותמורות", 2002). וכך, הוויכוח המכריע עתה אינו עוד בין ציונים לבין מצדדי "שתי מדינות לשני עמים" וחלוקת הארץ, אלא בין ציונים לבין מצדדי הפוסט-לאומיות וקץ הריבונות הישראלית.