מכבש המניפולציה הרגשית שמפעילה התקשורת הישראלית בנושא השבויים עושה שמות ברצון העמידה של העם ומנהיגיו ומוביל לכניעות ההולכות והופכות ליותר מופקרות מפעם לפעם. השלהבת הזו נפלה גם בארזים דוגמת גלעד כץ, הכתב והפרשן המעולה של "מקור ראשון" שקרא בגיליון 620 לשחרר את גלעד שליט, בהתאם לתנאי הכניעה שמכתיבה התשלובת של החמאס והתקשורת הישראלית.
כץ מתריס כלפי תגובת הנגד האוטומטית של הימין ובעד "מצוות פדיון שבויים". ובאמת, מה עובר על הימין? צרות מוחין? אטימות? או אולי אחריות לאומית? אולי הגיון פשוט האומר כי שחרור אלף מחבלים תמורת אחד הוא בלתי קביל? אולי אריתמטיקה בסיסית של ספירת מאות הרוגים שיירצחו בידי צמרת הטרור של החמאס שחלילה תשוחרר? האם המהר"ם מרוטנברג מהמאה ה-13, שמת בשבי לאחר שהתעקש שלא ישולם תמורתו מחיר סחטני, היה גם הוא בעל תגובה אוטומטית לאומנית? או שמא מנהיג נבון וקר רוח שהבין שסבלו שלו יחסוך סבל גדול עשרת מונים כי מספיקה כניעה אחת לסחטנות כדי לחולל מסע חטיפות בלתי פוסק?
מי שיקבל את ההחלטה על עסקת שליט, כפי שמוצעת, יחרוץ בכך את דינם של מאות ואת החטופים הבאים כמו הממשלה שהחליטה בשנת 1985 על עסקת ג'יבריל שבה שוחררו 3 חיילים תמורת 1,150 מחבלים, ש-600 מהם הוחזרו לראשונה לשטחי יש"ע. בכך דנה למוות הממשלה ביודעין מאות מאזרחיה, שכיום שמותיהם ידועים. האם הם ובני משפחותיהם היו מאפשרים לבצע את העסקה לו ידעו מראש? אז מה אם אי-אפשר לשאול את הנידונים למוות העתידיים מעסקת שליט, ניתן להתעלם מהם?
הפכנו לחברה המוכנה להקריב מאות אנשים מחר כדי לקבל אדם אחד היום, המקריבה את עתידה תמורת "שבוי עכשיו", תוך הסתתרות עלובה מאחורי אי-ידיעת השמות של הנרצחים העתידיים וניצול העובדה שהנדונים למוות, המהלכים עדיין בינינו, ובני משפחותיהם, שותקים, כי הם עדיין אינם יודעים מה מצפה להם. האם 30 נרצחי סדר הפסח בשנת 2002, במלון פארק, ובני משפחותיהם, היו יושבים בשקט כששוחרר המחבל האחראי לטבח, עבאס מוסטפא אלסיד, ב-1996? הטינופת הזו נתפס שוב. האם כעת שוב ישוחרר כחלק ממשחק מטורף?
אלא שלא מדובר רק בהשוואת מספרי הרוגים וחטופים. לכל עסקה כזו ישנה משמעות מדינית אסטרטגית מרחיקת לכת. הכניעה לדרישות האויב הינה תמרור המעיד על אובדן רצון הלחימה והקיום שלנו והנזק של העידוד שמקבל האויב כתוצאה מהמפלה הנפשית שלנו גדול אפילו ממאות ההרוגים. הידיעה שישראל מתקפלת תחת לחץ הופכת את עוצמת הנשק שבידנו לאפס, לערימת גרוטאות מתכת. האינתיפאדה הראשונה נוהלה על-ידי משוחררי עסקת ג'יבריל והובילה לאוסלו שהפך את ישראל לצל של עצמה. רגב וגולדווסר ז"ל, עוד 8 חיילים הרוגים מאותה תקרית ולמעשה כל מלחמת לבנון הם תוצאת כניעת שרון בעסקת טננבאום כשנתיים קודם.
ממשלה או ועד קהילה? אם אנו בכלל מעוניינים להמשיך לחיות במזרח התיכון, יש ללכת לכיוון הפוך ולהשתמש בפרשת שליט כאמצעי אסטרטגי לשיקום. יש להוכיח לאויב כי עבור חייל אחד ישראל מוכנה "להשתגע". יש לעצור, לאחר אולטימטום, את כל האספקה לעזה, כולל חשמל, מים, אנרגיה ומזון, לאיים על עצם שלטון החמאס ועל חיי מנהיגיו, תוך מוכנות לספוג מלחמה וקורבנות, כפי שהיינו מוכנים באנטבה. כך נשיג אפקט הפוך לתוצאת המפלות שהיו עד כה. ההכרה הערבית שהפסקנו להיות סמרטוטים והחזרנו לעצמנו את החוסן הנפשי תוביל לתקופה ארוכה של שקט והחשק לחטוף חייל ירד פלאים. איך יודעים? נסראללה הוא שהודה אחרי המלחמה כי אילו ידע מראש את תגובת ישראל לחטיפה, אפילו בסיכוי של אחד למאה (!) - לא היה עושה זאת!
סוגיית החייל החטוף הפכה למבחן קיומי, קו פרשת המים שיקבע אם אנחנו מדינה או קהילה גלותית, האם יש לנו, כהגדרתו של מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף בני פלד ז"ל, ממשלה או ועד קהילה.
