|
נישול או שיבה למולדת?
|
|
|
|
להבלטת זכויותיו של הערבי על אדמת כפרו, הציב יזהר ברומן צירוף מקביל שאין יהודי ממנו: "ייחוס-אבות". בעזרת צירוף זה, ייחד אחד מלוחמי צקלג את עצמו ואת חבריו הצברים: "בחורים בלי ייחוס-אבות המה, רק ייחוס-אב להם, וכל הקודם לעליית אבא – חשיכה, עד ימי דוד המלך". במשפט הזה מכריז יזהר כי הוא מכיר, כמובן, בזיקה גנטית למולידו ("ייחוס-אב"), אך מתכחש להרגשת זיקה לשושלת היהודית ("ייחוס-אבות") ולמורשתה, כולל אותו חלק במורשת הקובע כי לעם היהודי זכויות בלעדיות ונצחיות על ארץ ישראל בשלמותה. חולשתו-חרפתו של הגיבור היזהרי מתבטאת בכך, שמול הזכות המוכחת מדורות על הארץ של הערבי, יכול הצבר היהודי לגייס לצידו זכות בת דור אחד בלבד, והוא הדור של אביו הביולוגי. | |
|
|
|
ובכן, כבר בשלהי מלחמת 1948 הופיעו יצירות בודדות, שביטאו את עמדת השאננות לציון. מבין סופרי המשמרת הראשונה, סופרי "דור בארץ", התבלט אז הסופר הצעיר ס. יזהר, בסיפוריו על מלחמת תש"ח, ובעיקר בשני הנודעים שבהם – "חִרבת חִזעה" ו"השבוי". לימים הפך יזהר למורם הרעיוני (ובמידה רבה גם למאורם הספרותי) של השאננים לציון בספרות הישראלית. הסיפור "חרבת-חזעה" (1949) מסתיים בשני סיומים: האחד – המפורסם יותר – מבטא את מחאתו המוסרית של הגיבור-המספר על מה שאירע בכפר זה, באמצעות שימוש במילה "הכצעקתה" הלקוחה מסיפור הריסת סדום החוטאת (בראשית י"ח, כ"א): "וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים ויירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה". בסיום הזה מבטא הגיבור-המספר את אכזבתו מעצמו על כך שלא התקומם נגד המעשים שנעשו לערביי הכפר, אלא חנק בחובו את צעקת המחאה שביקשה להתפרץ מתוכו. שוב ושוב חזר על המילים "כל קרבי צעקו", אך לא היה אמיץ דיו לאפשר לצעקתו להישמע. שני עמודים קודם לכן מופיע סיומו האחר של הסיפור, אשר מבחינה רעיונית הוא החשוב שבין השניים, ובו משפט המפתח: "קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השפנדאו זכות כלשהי". שני הסיומים משלימים זה את זה, שכן יזהר שקד הוכיח , לכל אורכו של הסיפור, כי מעמדם של חיילי צה"ל בכפר הזה אינו משתווה למעמדם של תושביו, מאחר שהעימות הוא בין כובשים, זרים שפלשו למקום לא-להם, לבין נכבשים, שרק להם הזכות להיות במקום הזה. לחידוד המסקנה הזו, המקנה יתרון לכפריים על פני החיילים, נקט יזהר באמצעי רטורי שכיח: הוא זרע במרחב הטקסט כמה פעמים את צמד המילים "ארג דורות", כדי לציין את השורשים העמוקים המחברים את הכפריים למקום ואת עתיקוּת זכויותיהם על הנחלות בחרבת חזעה. באמצעות שכפול צמד המילים "ארג דורות", הבליט את הכובשים כפולשים, שלהם אין כל זכויות בכפר הזה, שבאו לנשל את איכרי המקום מאדמתם בכוח השפנדאו – כלי הנשק התקני והמתקדם של הצבא הנאצי, שכמובן לא היה מצוי כלל בידי לוחמי צה"ל במלחמת תש"ח. מול העומק ההיסטורי שהגניב באמצעות המילה "דורות" להגדרת זכויות הכפריים על אדמתם, הציב יזהר בהבלטה את הרגשת הזרות שמרגיש הגיבור-המספר בחרבת חזעה, עקב אי-יכולתו לגייס לצידו שום זכויות, שיצדיקו את נוכחותו במקום ואת נישול תושביו מאדמתם. יתרונו של הערבי על היהודי במבחן הזכויות הלאומיות של השניים בארץ ישראל, הובלט על-ידי יזהר גם ברומן "ימי צקלג" (1958), שבבדיקה ספרותית מקיפה יותר מהבדיקה הרעיונית המובאת בזאת – הוא ספינת הדגל לא רק ביצירתו של יזהר, אלא בסיפורת של שנות המדינה בכללה. מול הצירוף "ארג דורות" בסיפור "חרבת חזעה", להבלטת זכויותיו של הערבי על אדמת כפרו, הציב יזהר ברומן צירוף מקביל שאין יהודי ממנו: "ייחוס-אבות". בעזרת צירוף זה, ייחד אחד מלוחמי צקלג את עצמו ואת חבריו הצברים: "בחורים בלי ייחוס-אבות המה, רק ייחוס-אב להם, וכל הקודם לעליית אבא – חשיכה, עד ימי דוד המלך". במשפט הזה מכריז יזהר כי הוא מכיר, כמובן, בזיקה גנטית למולידו ("ייחוס-אב"), אך מתכחש להרגשת זיקה לשושלת היהודית ("ייחוס-אבות") ולמורשתה, כולל אותו חלק במורשת הקובע כי לעם היהודי זכויות בלעדיות ונצחיות על ארץ ישראל בשלמותה. חולשתו-חרפתו של הגיבור היזהרי מתבטאת בכך, שמול הזכות המוכחת מדורות על הארץ של הערבי, יכול הצבר היהודי לגייס לצידו זכות בת דור אחד בלבד, והוא הדור של אביו הביולוגי. ואכן, כאשר חזר יזהר לפרסם, אחרי כשלושים שנות הימנעות מפרסום יצירותיו, שב וביטא את סירובו להכיר בזכויות הבלעדיות של העם היהודי בארץ ישראל השלמה באופן תמציתי יותר, אך לא פחות חד-משמעי. ההתבטאות המפורשת ביותר בעניין זה נאמרה מפי הגיבור-המספר ברומן "מלקומיה יפהפיה" (1998): "מעולם לא הייתה כאן אף מולדת לאף עם אחד - - - ותמיד הייתה זו ארץ ותמיד היו עליה עמים, כל עם בשעתו". ולכן הוסיף עוד, שגם העליות של היהודים לארץ בעידן הציוני לא הוצדקו על-ידי זכויות שהיו להם עליה: "כמה שאנחנו זרים כאן. כמה שלא רוצים אותנו בארץ הזאת. וגם היא עצמה, הארץ, לא רוצה בנו. ואנחנו איננו אלא רק עוד חבורת פולשים אחת שנדחקה לכאן לאחרונה, אחרי כל אין-קץ הפולשים בני הפולשים לדורותיהם שהלכו כל הזמן ובאו הנה בזה אחר זה גל אחרי גל לרשת ארץ לא להם". ועל-פי ההתבטאות הזו צריך לפרש את הרשימה הכאילו-תמימה, שבה פירט יזהר ברומן "צלהבים" (1993) את העמים שהארץ הייתה בבעלותם במהלך ההיסטוריה: "אבותינו והפלישתים והביזנטים והערבים כולם". ועל פלישת "אבותינו" בעידן הציוני הוסיף ואמר, שהיא הייתה הרסנית מכולם לערבים, כי הם באו "להפריח בהפרחה הציונית המתקדמת את השממה המפגרת". התנסחות זו היא אירונית, כי היא מהווה תגובה לטענתה הקבועה (וגם המוכחת) של הציונות, כי הגשמתה בארץ ישראל הביאה להפרחת הארץ ולהצעדת היישוב הערבי הדל, שישב בה ישיבת קבע, מנחשלות אוריינטלית לקידמה אירופית. בה בעת הייתה בהתנסחות זו תגובה אירונית גם כלפי ההשערה החזונית שביטא הרצל בספרו האוטופי "אלטנוילנד" (1902), אשר אותה שתל דווקא בפיו של ערבי מנכבדי הארץ. כאשר נשאל אותו נכבד: "כלום לא נהרסו ממעמדם תושבי ארץ ישראל הקודמים בשל הגירת היהודים? - - - כלום אי אתם רואים בהם (ביהודים) זרים שפרצו לגבולכם?", ענה: "לכולנו היה הדבר לברכה. - - - אדם שלא נטל ממך כלום אלא בא ונותן לך משהו – כלום ליסטים יהא בעיניך? היהודים העשירו אותנו ומדוע נתרעם עליהם?".
|
|
מאיר שלו
|
|
|
|
בסיפורים אלה קיים יזהר את כל ה"כללים", אשר פורטו לעיל, היאים ליצירה הכתובה ברוח השאננות לציון. הוא העלים את העובדות, שעל רקען התרחשו האירועים שתיאר בסיפוריו, הוא העתיק אירועים מִשולי ההתרחשויות במלחמת 1948 למרכז העלילות, הוא שפט אותם באמות מידה מוסריות מוחלטות וסיכם במסקנה שאליה חתר: האשמת לוחמי תש"ח בהתנהגות בלתי מוסרית, בביצוע פשעי מלחמה נגד אזרחים ובנישול תושביה הערבים של הארץ מאדמותיהם | |
|
|
|
בסיפורים אלה קיים יזהר את כל ה"כללים", אשר פורטו לעיל, היאים ליצירה הכתובה ברוח השאננות לציון. הוא העלים את העובדות, שעל-רקען התרחשו האירועים שתיאר בסיפוריו, הוא העתיק אירועים מִשולי ההתרחשויות במלחמת 1948 למרכז העלילות, הוא שפט אותם באמות מידה מוסריות מוחלטות וסיכם במסקנה שאליה חתר: האשמת לוחמי תש"ח בהתנהגות בלתי מוסרית, בביצוע פשעי מלחמה נגד אזרחים ובנישול תושביה הערבים של הארץ מאדמותיהם (ועל כך ר' המסה "מלחמת תש"ח בסיפורת הישראלית" בספרי "שבבים", 1981). בכך הניח עדות יהודית מרשיעה, שעל סילופיה הסתמכו הפלשתינים כעבור שנים – ואחרי מלחמות נוספות יזומות על-ידי התאגיד של מדינות ערב – כאשר בדו את מיתוס "הנכבה" כמשקל נגד ל"שואה". על מידת השפעתה של עמדת "השאננות לציון" של יזהר על סופרים צעירים ממנו, אפשר ללמוד מרשימה מקבילה של בעלי זכויות על הארץ ששילב מאיר שלו ב"רומן רוסי" (1988). מאחר שלא ברור מתי בדיוק בשנות ההינזרות מהדפסת ספריו כתב יזהר את "צלהבים", שנדפס חמש שנים אחרי הופעת "רומן רוסי", יש להניח שלא הייתה כאן העתקה של הרעיון על-ידי הסופר הצעיר מספרו של הסופר המבוגר, אלא התעברות מקבילה של רעיון במוחם של סופרים בעלי השקפות זהות. וזוהי רשימתו של מאיר שלו: "כנענים, תורכמנים, נחליאלים, יהודים, רומאים, עיזי-בר, ערבים, חתולי-ביצות, ילדים גרמנים, פרות דמשקאיות וחיילים אנגלים נאבקו להטביע עקבות בנשיית הרגבים המתפוררים". יש לשער שמאיר שלו האמין, כי בהכללת היהודים ברשימת חסרי הזכויות הבלעדיות על הארץ, בחברת בעלי חיים, ולא רק בנשימה אחת עם שמות כובשים ופולשים אנושיים, הוא מפגין חוש הומור מפותח. אך הייתה לו מטרה נוספת, בשלבו את היהודים ברשימת הבעלים המתחלפים של ארץ ישראל במהלך ההיסטוריה: ללעוג לאמונת מחדשיה של ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון, שמן ההבטחה שניתנה לאבות האומה ("ייחוס האבות" שלהם) – הבטחת הבעלות המלאה והבלעדית על ארץ ישראל לצאצאי העם היהודי לנצח – שאבו את זכותם להקים את היישובים החדשים ביהודה ובשומרון לאחר מלחמת ששת הימים. דוגמה ודאית יותר להשפעתה של מורשת השאננות לציון של ס. יזהר על סופרי המשמרות המאוחרות, היא אימוץ טענת הנישול המופרכת, שהעלה יזהר בסיפור "חרבת חזעה", כעובדה היסטורית – כדי שתייסר את מצפוננו ותעיב לדורות על שמחת העצמאות שלנו – על-ידי הסופרים המאוחרים. להשפעת השאננות לציון – ההשקפה שאת אדניה בספרות הישראלית הניח יזהר – ולטענת הנישול שהפריח לאוויר, כדי שתכתים את צחור דגלנו בזיכרון הדורות הבאים שלנו, יש לקשור את העלילות של הכותבים הבאים: "מול היערות" (1968) של א. ב. יהושע, "עשו" (1991) של מאיר שלו ו"אחוזת דג'אני" (2008) של אלון חילו.
|
|