למי שלא היה מחובר לעולם בשנה האחרונה, הנה הסיפור בתימצות:
ברנרד מיידוף, איש פיננסים בכיר ומוערך, מתגלה כגנב פיננסי בקנה מידה בלתי נתפס. מיידוף, מנהל השקעות במקצועו, מנהל במשך עשרות שנים "הונאת פונזי" נרחבת - תרמית ממושכת שאין בה שום השקעות ואין בה שום רווחים אמיתיים, תרמית שיש בה רק משקיעים ותיקים המקבלים את כספם של משקיעים חדשים המצטרפים לחגיגה כל הזמן. ומה מושך את המשקיעים החדשים למסיבה? תשואה שנתית פנטסטית וכמעט קבועה של כ-10%. המשבר הכלכלי הגלובלי חושף את התרמית, מיידוף נענש באופן חמור במיוחד ונשלח אל מותו בכלא, וכולנו יכולים לחזור בשקט לחיינו רגועים ושלווים.
אז זהו, שלא. כי מיידוף זה אני, ואתה, וכולנו. מיידוף הוא בסך-הכל השפיץ של ההונאה, הרבה אנשים האכילו את המפלצת לאורך השנים.
כל האירוע המורכב הזה מתחיל באי-לקיחת אחריות.
מהי המשמעות הפשוטה של לקיחת אחריות? לקחת אחריות זה ליצור את ההבחנה שאני הוא המקור למה שקורה לי ולסביבתי בחיים. האופן שבו אני חושב, מדבר ופועל יוצר את החיים - יש קשר בין הפעולות שלי ובין התוצאות שהן יוצרות בעולם. וכמובן, "מכלל הן אתה שומע לאו", יש גם קשר בין אי-לקיחת אחריות ואי-פעולה ובין תוצאות שלא נוצרות בעולם.
שתי דוגמאות: מישהו היה חייב להזרים לעסק השקעות חדשות כל הזמן. מילא הכסף שהגיע ממשקיעים קטנים ותמימים, חסרי ידע וניסיון. הכסף הגדול באמת זרם למיידוף מגופים פיננסיים מובילים - בנקים בינלאומיים, חברות השקעות, קרנות פיננסיות וכדומה. כגודל ההשפעה גודל האחריות - לא דומה האחריות של גברת כהן מחדרה או גברת ג'ונס ממינסוטה, לאחריות של מנכ"ל ה-SEC או של משקיע פיננסי מתוחכם. האם מנהלי גופים שכאלו באמת לא הבינו שבלתי-אפשרי לייצר תשואה גבוהה וקבועה כזו לאורך זמן? האם הם לא הבינו שמשהו לא בסדר? חוסר אחריות כבר אמרנו?
רשויות הרגולציה והפיקוח בארה"ב לא רק נרדמו בשמירה, הן פשוט מתו מוות קליני! למרות כל האזהרות שהן קיבלו, למרות כל האיתותים שהיו, למרות חוסר הסבירות הקיצוני לתוצאות הפיננסיות של מיידוף ולבעיות בהתנהלות של החברה שלו - שום נורה לא נדלקה. האם זו אינה מעילה מוחלטת בתפקיד הרגולציה?
אבל החשוב מכל זה אנחנו - אני ואתה. בכל פעם שאנחנו, ברמה האישית, לא לוקחים אחריות - אנחנו שותלים עוד זרע ביצירת תרבות של אי-לקיחת אחריות. אנחנו עושים את זה בקטן, והתרבות הקלוקלת הזו מחלחלת לכל הכיוונים לאנשים אחרים שעושים את זה בגדול.
האם אנחנו מקשיבים לילדינו ולוקחים אחריות לעזור להם לפתור את הקשיים שלהם? האם אנחנו מקשיבים לצרכים ולבקשות של האנשים הקרובים לנו? האם אנחנו מרימים לכלוך שנפל בטעות על הרצפה, או שמחכים ש"מישהו" יטפל בזה? האם אנחנו הוגנים ביחסים שלנו מול מנהלים, עמיתים, כפופים, לקוחות וספקים?
אם אנחנו רואים עוול ואי-צדק הזועקים מול עינינו - מה אנחנו מוכנים לסכן כדי שיהיה יותר צדק ויושר בעולם? מתי בפעם האחרונה הדחנו פוליטיקאי שסרח, למרות שאשמתו לא הוכחה באופן משפטי? ויש עוד המון.
אפשר פשוט לפתוח עיניים ולבחור לקחת אחריות, בכל רגע מחדש. חז"ל כבר אמרו: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". בואו נהיה אנשים.
