בשבוע שעבר השתתפתי במפגש של שלושה ימים בין מחנכים מהרשות הפלשתינית - מג'נין, מטול-כרם, מקלקיליה ומרמאללה - לבין מחנכים מישראל. המפגש התקיים בטבריה, בחסות ארגון "זרעים של שלום". למודת ניסיון מעשרות מפגשים בין פלשתינים וישראלים, הגעתי למפגש עם ציפיות נמוכות מאוד.
התכוננתי לשמוע שוב על הסבל של העם הפלשתיני, וכמה הישראלים אשמים בכל. הייתי משוכנעת ששוב נישאר ברמת הדיבורים, כפי שהדבר קורה במרבית המפגשים מן הסוג הזה. אבל כשהייאוש משתלט על כל חלקה טובה, אין ברירה, צריך להמשיך לכתת רגלים, גם אם זה לטבריה, ולהמשיך לנסות...
את ההשראה קיבלתי דווקא מדברים שכתב ברל כצנלסון, כאשר הייאוש אכל כל חלקה טובה ביישוב של שלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת: "הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים המשקיעים את יאושם בבנין, בבנין אחד!".
במילה ייאוש נמצא את המילה איש ואת הפועל לאייש. הגעתי למפגש כשברקע היו הייאוש שלי והייאוש של עמיתיי הפלשתינים. וייאוש לייאוש נגע, וייאוש לייאוש התקרב, ובפעם הראשונה מזה זמן רב היה מפגש אמיתי. לא מפגש של הטחות אשמה, לא מפגש של מסכנים מול חזקים, מפגש של אנשי חינוך המבקשים לשנות את המצב למען עתיד טוב יותר לילדינו.
עסקנו בסוגיות שונות ומגוונות כגון: אלימות בבתי הספר, כיצד לחנך לרב-תרבותיות, כיצד לתמוך בצעירים הפלשתינים המשתתפים במפגשים עם ישראלים - וההפך - ומנודים על-ידי קהילותיהם (ברשות ובישראל כאחד), וחינוך לזכויות האדם כדרך לשנות תפיסות עולם קיצוניות.
אחת הסוגיות המעניינות שהפלשתינים העלו הייתה כיצד ניתן להתמודד עם התקשורת ועם הדרך שבה דברים מוצגים לצופים הצעירים. לדבריהם, היה להם קושי רב להתמודד עם סוגייה זו, בעיקר במהלך מבצע "עופרת יצוקה".
יצאנו מהמפגש עם תפוקות ממשיות, פרויקטים משותפים, מפגש נוסף בחודש אוגוסט, ובעיקר - עם התחושה שקומץ אנשים מיואשים בעלי תודעה, יכולים להביא לשינוי בחברה שבה הם פועלים. יצאנו מן המפגש בתחושה שאנשים מיואשים יכולים לאייש את התקווה.
