תופעה נפוצה אחרת היא שינוי מקומן של המילים "כזה" או "כזאת" במשפט. בשנים האחרונות שומעים וגם קוראים יצירים לשוניים כמו "כזה מצב עוד לא היה", "מי היה מצפה לכזאת תסבוכת זמן קצר אחרי הרכבת הממשלה", או, כפי שאמר הפוליטיקאי לשעבר ולשעתיד חיים רמון – "מי שמוביל כזאת מדיניות מוביל מדיניות לא אחראית". סדר המילים המקובל בעברית הוא, כמובן, "מצב כזה עוד לא היה", "מי היה מצפה לתסבוכת כזאת" וכדומה.
שגיאה רווחת מאוד היא השימוש בתואר "כנֵה" במקום "כן" וב"לוּטֶה" במקום "לוּט". אין כמעט איש תקשורת האומר "הוא אדם כן האומר מה שהוא חושב", ורובם נוקטים באמירה השגויה: "הוא אדם כנה". כך גם הצורה "לוטה" מופיעה תדיר במכתבים רשמיים, שאליהם מצורפים מסמכים אחרים. הצורה הנכונה היא "לוּט" כמו סוּד המתועד במשנה בביטוי "בור סוּד שאינו מאבד טיפה".
תחום פורה במיוחד בייצור שיבושי לשון הוא תחום הפועל. נדיר מאוד כיום לשמוע הטעמה מלרעית נכונה והגיית שווא באות הפועל הראשונה בצורות העבר של גוף שני ברבים, כגון "חשבתם", "לְקחתם", "קְניתם". מה ששומעים כל הזמן הוא "חשבתם", "לָקחתם", "קָניתם" – בהטעמה מלעילית ועם קמץ באות הפועל הראשונה. ידידי, חוקר לשון בכיר, שלח שניים מילדיו לקנות משהו בחנות המכולת השכונתית, וכשהתמהמהו לחזור הלך למכולת בעקבותיהם. כשראה אותם שם שאל: "ילדים, כבר קְניתם את מה שביקשתי?" במקום השתרר שקט של מבוכה, ובעל המכולת לחש לחישה תיאטרלית לאחד הלקוחות: "מה אפשר לעשות? הוא מורה לדקדוק".
בדומה לכך, שומעים כל הזמן "אותכם" במקום "אֶתכם", "אֵליכם" במקום ְ"אַליכם", ו"כָּמוכם" במקום "כְּמוכם".
שגיאות לשון צורמות עוד יותר הן "ממולֶא", "מדוכֶּא" ובזמן האחרון גם "מוקפֶּא". דקות מעטות לפני כתיבת הדברים האלה שמעתי במהדורת חדשות בטלוויזיה נציג של ההתיישבות החדשה מתלונן על כך שהבנייה ביהודה ובשומרון נעצרה "ועכשיו הכל מוקפֶּא". הצורה הנכונה היא, כמובן, ממולָא, מדוכָּא, מוקפָּא, אך למרבה הצער היא נשמעת פחות ופחות. לא מכבר ביקשתי במזנון במרכז ירושלים דג ממולָא, והמזנונאי תיקן לי את העברית ואמר "אתה מתכוון לממולֶא". אגב, הפועל "קפא" סובל מהתעללויות נוספות. בחורף שעבר שמעתי בחורה אחת אומרת לחברתה: "היה קר אתמול, אני אומרת לך, וויי, איך קפיתי". על כך ענתה לה החברה: "את יוצאת בקור כזה, אז מה את רוצה? שלא תקפְאי?" (בפ"א רפה).
מגיש טלוויזיה ידוע אומר בקביעות "התבטָא" ו"התמלָא" במקום התבטֵא והתמלֵא. קשה לקבוע אם הוא נגרר בבלי דעת אחרי צורות כמו "הִתפתָה" או "הִתחלָה" או שהוא פשוט מתפנק לו במין סגנון ילדותי לא אכפתי. מה שברור הוא, שבהיותו כוכב, וגם אדם סימפטי ואנושי מאוד, מניחים לו לדבר ככל העולה על רוחו, ואיש אינו מתקן לו את שיבושיו. בדומה לכך אפשר לשמוע לעתים "להתבטוֹת" במקום "להתבטֵא", כאנלוגיה לצורת "להִתחלות" או "להִתכסות".
רבים משתמשים בצורת העבר "נראָה" גם בלשון הווה במקום בצורה התקנית "נראֶה". כמעשה שבכל יום ניתן לשמוע מישהו אומר "נראָה לי שאני הולך תיכף הביתה" או דו-שיח בנוסח:
– אז מה? שילמת לו את המחיר שהוא רצה? – נראָה לך?.
נראה לי כי צורת ההווה "נראֶה" נחלשת והולכת בלשון המדוברת שלנו.
שיבוש נפוץ אחר, גם בפי בכירים המדברים עברית רהוטה, הוא "יכַלתי" במקום "יכולתי" ו"הוא לא יכַל" במקום "הוא לא יכול". רבים מתקשים לתפוס ש"יכול" בעברית משמש גם לעבר ולא רק להווה, וכי ההבחנה צריכה להיעשות לפי ההקשר. אך מרבית הישראלים אינם רוצים להתאמץ ולחשוב על ההקשר, וכדי להבדיל בין הזמנים הם אומרים, כאמור, "יכַל", או "הוא היה יכול" (שמקביל ל"הוא היה יושן") וכן "הוא לא יכול היה".
גם זמן עתיד יוצא חבול ופצוע בעברית הישראלית המדוברת. בלשון הכתובה אנו קוראים "אני אלך" או "אני אקח", אך בלשון הדיבור שומעים "אני אִילך" או "אני יִילך", ו"אני יִיקח". אלו הן רק שתי דוגמאות בולטות לנוהג להשתמש בגוף שלישי בעתיד על חשבונו של גוף ראשון ("אני יסביר לך", "אני לא יעזוב את זה עד שנגמור את העניין, עד הסוף אני יילך אתו", "אם הוא לא ישלם אני לא יטפל/איטפל בזה").
שגיאה חוזרת ונשנית היא "השכיר" במקום "שכר" ו"השאיל" במקום "שאל". למשל: "הבן שלי השכיר דירת חדר ברחוב יותם ואתה יודע כמה הוא משלם? אלפיים שקל ועוד ארנונה"; או "בזמן הפקק הגדול של יום חמישי השאלתי מצביקה את האופניים ונסעתי לתל אביב".
תופעה בולטת ביותר בזמן האחרון היא הופעתו והתפשטותו המהירה של בניין הֶפעיל. אנו שומעים בלי הרף את הצורות החדשות, הנהגות בסגול מתחת לאות הראשונה: מֶכיר, מֶציע, מֶגיש, מֶזיק, מֶקיף, מֶביע, מֶטיף, מֶציל, מֶשיק, מֶשיל. וכך הן נשמעות בתקשורת: "היום, כשהוא מֶביע חרטה", "להקת מיומנה מֶשיקה הופעה חדשה", "'טבע' מֶשילה מערכה שני אחוזים", "מערכת שמֶגיעה ממזרח אוסטרליה" (שוב מפי אותה חזאית שאומרת שמונָה-עשרה), ו"הנחיות מֶצילות חיים". אנשי שידור כבר הציגו את תופעת ההֶפעיל בפני מליאת האקדמיה ללשון העברית, ונראה כיצד זו תגיב. בציבור הרחב יש הנחרדים מן התופעה, כמו אותו שדרן בכיר אשר כינה אותה "פְרֶכיזציה של השפה" (הגם שכל חבריו ברשת מדברים כך), אך רבים מהם מצטרפים להמצאה הישראלית החדשה בלי לחשוב פעמיים, כאילו היה ההֶפעיל שגור בפינו מאז ומקדם.
