ראוי להיות מוטרד עד מאוד מהערתו של הפרופסור עוזי ארד כי בנושא האירני ממשלות ישראל השאירו אחריהן אדמה חרוכה. אדם מן היישוב מבין מן הסתם כי ממשלות אלה כשלו בסיכול הפוטנציאל הגרעיני של טהרן, אם מפני שלא זיהו אותו, אם מפני שזיהו אך לא עשו את הנדרש - לא בתיחום קווי מדיניות ולא ביישום אמצעים גלויים וסמויים כדי לנטרל אותו. בחסות המחדל הזה אירן עברה את נקודת האל-חזור לכל דבר ועניין. היא כבר גרעינית גם אם הפצצה אינה אופרטיבית עדיין. עד כאן הפרופסור עוזי ארד.
גם על-פי הפירוש הפשוט הזה, ההערה הזאת של פקיד גבוה מכהן, בנושא שאי-אפשר לברר אותו בירור ציבורי שקוף וגלוי, היא בגדר של מעשה הראוי לגינוי. ההערה מופיעה במגזין. אין למגזין לא מנדט ולא יכולת לבחון אם ההערה מבוססת או לא. ממשלות העבר ושריהן וקציניהם ויועציהם אינם מותרים לא באישור ולו של חלק מן ההאשמה ולא בהפרכת כולה. עדות שאי-אפשר להזימה אינה עדות. לא רק משפטית אין לה ערך, היא פסולה מוסרית. בסוגייה החשובה כסוגייה ביטחונית מן המעלה הראשונה שיש בה אלמנטים ברורים של חיים ומוות, הערת מומחה כפרופסור עוזי ארד שאי-אפשר לערער עליה הלכה למעשה, היא גם חריצת דין פומבי לנאשם שמטבע הדברים עומד על דוכן הנאשמים הציבורי בלי עורכי דין וגם מעשה של הסגרת הישראלי מן השורה לזרועות הפחד אם לא של הייאוש.
אבל הפרופסור עוזי ארד הוא אינטלקטואל מן השורה הראשונה. הוא מן המומחים הנודעים היום באסטרטגיה. הוא מיטיב לנתח, ויותר מזה הוא מיטיב לנסח. כשהוא אומר "אדמה חרוכה" הוא לא מתכוון לרשלנות, להזנחה, לקרתנות. לכך היה צריך להיות לא יותר מאשר פקיד גבוה ומומחה זוטר. אבל הוא לא, והוא הוא האיש, לא המראיין ולא העורך, שבחר במונח "אדמה חרוכה".
הוא יודע היטב כי "אדמה חרוכה" היא פרי של יוזמה. בהיסטוריה של המלחמות מימי פרס העתיקה עבור במלחמות יוון ורומא, במלחמות ימי הביניים ובמלחמות הנפוליאוניות ועד לימי מלחמת העולם השנייה ומלחמת המפרץ ועד לימינו אלה ממש, מדיניות של אדמה חרוכה היא החלטה אסטרטגית של הצד הנסוג במלחמה להעלות באש או להשחית בכל אמצעי אחר כגון זריעת מלח או פיצוץ גשרים כל מה שיכול להועיל לאויב הכובש כשהוא משתלט על השטח ממנו נסוג יריבו. אין לזה פירוש אחר. אפילו אם גם פרופסור ברום מעלתו המדעית של עוזי ארד יישבע שבע שבועות, כי לא התכוון לומר כי ממשלות ישראל שקדמו לממשלה בה הוא היועץ לביטחון הלאומי חטאו במזיד בנושא האירני, והביטוי "אדמה חרוכה" הוא מקרי והשתרבב לו לתוך הראיון אגב גררא, אי-אפשר לשחרר את עוזי ארד מן האחריות למה שהביטוי הזה טומן בתוכו.
הוא יכול לטמון בתוכו את ההאשמה שהממשלות הקודמות לא העבירו לנכנסות אחריהן את המידע העדכני על מה שהתרחש או מתרחש בשדה ההתחמשות הגרעינית באירן, או בקרב הגורמים המדיניים או העסקיים המסייעים בדרך זאת או אחרת למאמציה. ארד לא אומר זאת. הוא אומר "השאירו אדמה חרוכה". זה יכול להיות גם זה. זה יכול להיות זדון אחר, ממניעים פוליטיים, מקנאה, מצרות אופק. זה יכול להיות הרבה דברים, אבל "מדיניות חרוכה" זה תמיד אסטרטגיה של כוונת מתכוון מלכתחילה, ועל כן, במודע או בתת-מודע פרוידיאני במקרה הטוב, יצא היועץ הבכיר של ראש ממשלת ישראל בהטחת אשמה כבדה מנשוא בראשי הממשלות ובראשי הצבא ובמובילי מדיניות החוץ שכיהנו בשנים מסוימות המצוינות בפי ארד בדייקנות לפני שראש ממשלתנו של היום נכנס לתפקידו ומינה את הפרופסור ליועץ בטחוננו הלאומי. מה הוא יודע שאנחנו איננו יודעים ולא נוכל לדעת אולי לעולם?
ואולי הוא לא יודע גם מתוך מה שהוא כן יודע עד כמה הוא עצמו, אינטליגנטי ומיומן ומתודי ורהוט ונאמן ללא עוררין, איננו לעניין זה אלא קורבן של אקלים ציבורי בו סיכול ממוקד של יריבים פוליטיים הפך לנורמה מקובלת. דומה כי לא החשש פן ישובו היריבים למלוך בזירה יום אחד הוא המניע לניסיון החיסול הפוליטי. אין צורך במניע. יש חוקי משחק. חוקים אלה אומרים כי אם הגעת לעמדת כוח אתה נפרע מתוכה ממי שקדם לך, עם סיבה או בלי סיבה, לא חשוב. מה שחשוב הוא כי התרת הכוח מכל רסן הוא שכר הזכייה בכוח.
ארד איננו הקורבן היחיד של האקלים הזה בו האוויר שאדם נושם מורעל תמיד והאוויר שהאדם נושף מרעיל תמיד. לכל מי שהיה קם מי שכורת את ראשו ומפלח את כבודו אלא אם כן הוא היה מזמן, ולמרות שעשו לו את המוות בלי סוף בחייו כבר אי-אפשר להבקיע אליו דרך השנים הרבות שחלפו ומפצים אותו ועושים אותו למיתוס שרק היסטוריונים חדשים מתעסקים עם זכרו.
עם זאת, ארד הרחיק לכת, גם בפגיעה שפגע בראשי ישראל בעבר הקרוב, גם בערעור בטחוננו הלאומי וגם בנזק שהסב לתדמיתו. האיש המוכשר הזה צריך עתה למנה גדושה של כישרון כדי לתקן את שברי כליו.
