לקרוא ולא להאמין: עיתונאים המכונים או המתקראים בכירים, החלו במשא ניקוי מצפונם שכנראה מעיק עליהם או שמא מזג האוויר המעיק מעביר אותם על דעתם. אין מניעה לצאת להגנתם של פוליטיקאים, בני משפחותיהם ועובדי משרדיהם כי גם להם מגיעה "זכות החפות" החלה על כל אזרח במדינה דמוקרטית. אלא מאי, שאותם עיתונאים החליפו את עורם (גם בסדר) ומנסים באמצעות מילים יפות ומשפטים מנוסחים לתלפיות, להפוך את הפוליטיקאים לקורבן, ואת מבקריהם לאויבי העם. בין לבין, אותם עיתונאים שהאמת ניצבת תמיד בפניהם, שוכחים לדבוק בה גם כאשר יוצאים "למסע צלב" כנגד המבקרים.
אחד העיתונאים בעל מעמד-על במדינת היהודים, יודע לספר לנו, אפילו לקבוע מסמרות, שאכן שרון, אולמרט ולבני השאירו אדמה חרוכה לממשלת נתניהו. הקורא התמים יתייחס לקביעה זו כאמת צרופה. מותר גם לעיתונאי להזדהות פוליטית עם צד זה או אחר של המפה, מותר לו אפילו לסלוד מאחרים ולמתוח עליהם ביקורת. אסור לחטוא לאמת. ובדיוק כאן מתחילה הבעיה.
ממשלת שרון קבעה את מתווה הנסיגה החד-צדדית מעזה. כאשר אומרים שהאדמה חרוכה כיום, חובה להזכיר לקוראים הנאמנים שגם אותם עיתונאים תמכו במהלך של שרון. באשר לעזה בכלל, רבים וטובים מבין אלה המכונים ימניים בליכוד, אמרו שעזה היא חטוטרת על גבי ישראל ויש לפעול. העיתונאים המכובדים לא רק שלא התנגדו אלא הריעו והפליאו במאמריהם בשבח הנסיגה. היום זו אדמה חרוכה!
האם ממשלת אולמרט באמת השאירה אדמה חרוכה? נכון שמלחמת לבנון השנייה הייתה קשה עבור ישראל. אין צורך לשפוך מילים מעבר למה שנאמר בדוח וינוגרד. השאלה היא, האם באמת השקט השורר שלוש שנים שגבול הצפון, העובדה שחיזבאללה איננו יושב על הגדר כפי שישב קודם לכן, הכוח הבינלאומי מסייע, האם כל אלה הם אדמה חרוכה? האם אותם עיתונאים מומחים לאדמה חרוכה יודעים מה היה קודם לכן בצפון, לא מבחינת ידיעה בעיתון או תמונות זוועה בטלוויזיה, אלא ביחס לחיים היומיומיים בישובי הגבול הצפוני? ראוי לעיתונאים המכובדים להיכנס לארכיונים ולבדוק את התמונות לפני מלחמת לבנון השנייה. גם בגזרת עזה, ממשלת אולמרט השאירה אדמה חרוכה? האם המבצע לא הביא לשום שינוי מהותי בחיי האזרחים באותו האזור? ראוי לבדוק.
למען לא תישמע מן השורות שלעיל תמיכה במהלכיה של ממשלת שרון או אולמרט, ייאמר באופן שאיננו משתמע לשתי פנים:
ביקרתי את התנהלות שתי הממשלות, במיוחד בנושאים הביטחוניים והמדיניים, בצורה קשה, במיוחד במלחמת לבנון השנייה. לא כך עשו רבים וטובים מחברי העיתונאים וראוי להזכירם זאת.
סיפור עיתונאי תמוה וישנו פן נוסף לנסיונות לגונן על משפחות הפוליטיקאים, במיוחד של ראש הממשלה, נתניהו. ראש הממשלה ומשפחתו זכאים ליהנות מפרטיות מוחלטת כפי שכל אזרח זכאי לכך. אין לאשת ראש ממשלה ולא לילדי ראש הממשלה מה לעשות במדורי העיתונים או על מסכי הטלוויזיה. דינם שבני המשפחה לא יהוו מטרה לביקורת ולא להתלהמות. אלא מאי? עיתונאים, שכנראה מצפונם מעיק להם, יצאו לאחרונה בהגנה על אשת ראש הממשלה. אם היו לשורות שנכתבו מטרות להגן עליה ועל פרטיותה, בהחלט הייתי מסיר את הכובע, אך באופן מאוד מתוחכם, לדעת העיתונאים, הם בעצם רצו לבוא חשבון גם עמה אך על גבן של נשות ראשי ממשלות לשעבר. ואני שואל: מה הערך החדשותי או העניין הציבורי בכך שאשת ראש הממשלה הנוכחי איננה נופלת בהתנהגותה בתוך לשכת בעלה, כפי שהיא מיוחסת לה בתקשורת לבין ההשוואה לרעיות אחרות? האם ההשוואה הופכת את המעשים המיוחסים לאשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, למשהו לגיטימי, ולו רק משום שפולה בן-גוריון ישבה מאחורי פרגוד במליאת הכנסת? האמת, הכוונות כאן נשגבות מבינתי.
סביר להניח ששרה נתניהו, בדומה לנשות כל ראשי הממשלות וכל בעלי השררה, להוציא מקרים בודדים, מתנהגת בצורה המאפיינת את מרבית הבריות. מזה לעשות סיפור עיתונאי, נדמה לי שהמרחק רחוק.
