אחרי כיבוש עבר הירדן המזרחי, קצת לפני הכניסה לארץ מגיעים בני ראובן ובני גד למשה רבנו עם דרישה, יש לנו רכוש רב ובעיקר עדרי צאן גדולים, עבר הירדן המזרחי מתאים מאוד לצרכינו בכך שהוא משופע בכרי מרעה. תן לנו להישאר בעבר הירדן המזרחי.
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן (א-ה).
כאשר משה שומע את דבריהם, הוא חושש שהם רוצים להישאר בחו"ל מסיבות של נוחות. הוא רואה בכך פגיעה בשלמותו של עם ישראל. הוא פונה אליהם וטוען שתי טענות:
1) איך אתם מעיזים לבקש לשבת בשלווה בחו"ל בווילות שתבנו, בעוד אחיכם יחרפו את הנפש ויסתכנו כדי לכבוש את ארץ ישראל?
2) הוא מזכיר להם את חטא המרגלים, איך אבותיהם 40 שנה קודם לכן מאסו בארץ ישראל והעדיפו להישאר בגלות במקום לעלות לארץ. כמה חמור היה חטא זה, שגרם לדור שלם שלא להיכנס לארץ אלא למות במדבר.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'. וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה'. וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה'. וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה (ו-יד).
בני גד ובני ראובן מבינים את הביקורת בדברי משה וכדי להסיר כל חשש, הם עונים לו שהם לא מתכוונים להניח לאחיהם להסתכן בעוד הם יישבו בשלווה. הם מתנדבים להיות הסיירת של עם ישראל בכיבוש ארץ ישראל.
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה (טז-יט).
תשובתם זו מניחה את דעתו של משה רבנו, הוא נוכח לדעת כי בקשתם לנחול בעבר הירדן המזרחי נובעת מסיבות טכניות-כלכליות ולא מסיבות מהותיות של אי-רצון להתנחל בארץ ישראל. הוא אכן מסכים עקרונית לבקשתם לנחול את עבר הירדן המזרחי. אלא שעדיין ישנה בעייתיות, בדבריהם הם מקדימים את הצאן והמקנה לטפם. לדבר כזה משה רבנו לא יסכים. סדר העדיפויות שלהם לקוי. לא ייתכן שיהודי ישים את הביזנס בעדיפות ראשונה ואת המשפחה שלו בעדיפות שנייה. על כן הוא רומז להם על הסדר הראוי. קודם כל המשפחה, אחר כך העסקים.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'. וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם. בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ (כ-כד).
ניכר מתשובת בני גד ובני ראובן שגם עכשיו הם מבינים את הביקורת של משה רבנו. כעת הם מדברים לפי הסדר הראוי, מקדימים את טף והנשים לפני המקנה והצאן.
וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר (כה-כז).
אחרי שמשה רבנו רואה כי בקשתם תמימה ואין הם מבקשים להישאר בחו"ל, ושסדר העדיפויות שלהם נכון, הוא מתנה את התנחלותם בעבר הירדן המזרחי בכך שאכן יקיימו את התנאי שיעמדו בקו ראשון של הלוחמים בכיבוש ארץ ישראל.
וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה. וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן (כח-לב).
אלא שתנאים אלו אינם מספיקים. ישנה עדיין סכנה. אנשים עשירים שמקימים יישובים לעצמם מטעמי נוחות, עלולים להידרדר מבחינה מוסרית. בפרט כאשר הם רחוקים ממרכז התורה שנמצא בארץ ישראל. על כן משה לא נותן לשני השבטים האלו נחלה בלעדית, אלא מצרף להם את חצי שבט מנשה. מעין 'גרעין תורני' שישמור על שני השבטים האלו שלא יתרסקו מבחינה רוחנית.
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב (לג).
על-אף כל התנאים שהתנו שני השבטים להיות חלוצי הצבא, וגם אחרי צירוף חצי שבט המנשה, עדיין המדרש מבקר את בקשתם של שני השבטים להתבדל בגלל ממון.
"וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ לארץ, לכך גלו תחלה מכל השבטים שנאמר ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה (דברי הימים א ה,כו) ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם".
שני השבטים וחצי האלו, היו הראשונים שיצאו לגלות, גם בסוף פרשת מסעי אנו רואים את חלוקת ערי המקלט, לתשעה וחצי שבטים בעבר הירדן מקצים שלוש ערי מקלט, ולשניים וחצי השבטים שבעבר הירדן המזרחי מקצים גם שלוש ערי מקלט. ובתלמוד (מכות ט:) שואלים על היחס הלא סימטרי ועונים שבגלעד מצויים רוצחים. כלומר, לריחוק מהמוקד התורני של עם ישראל, בית המקדש, יש חיסרון גדול. הוא גורם לירידה ברמה המוסרית. גם אנשים שמוכנים להיות חלוצי צבא של כל עם ישראל, אחרי כמה שנים שוכחים את האידיאליים הגדולים ומתמכרים להנאות של העולם הזה. עם הירידה המוסרית מתרבות הרציחות, סימן לזילות החיים, ופירוק החברה, היציאה לגלות היא רק שאלה של זמן.
כמה יפה בנושא זה המשנה בסוף מסכת אבות:
"אמר רבי יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי, מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה" (אבות ו, ט).
