זה לא סוד שתפקיד המבקר זה לא מה שהיה פעם. בעבר המבקר היה בר-סמכא בתחום אותו הוא התיימר לבקר, וכולם ידעו שמה שהוא כותב זה קדוש ובלתי ניתן לערעור. כיום המבקרים הם אנשים בינוניים אשר אינם מבינים במקצוע אותו הם מתעתדים לבקר.
דוגמה בולטת לכך היא שברגע שעלתה סדרת התעודה הדוקומנטרית בערוץ 10 "יפה לנו", טענו שני המבקרים גפי אמיר וירון פריד שזוהי סדרה של ליאור אשכנזי וזאת למרות שאשכנזי רק מקריין את הסדרה ולא ממש נראה בה. כלומר: הם העדיפו להתעסק בטפל במקום בעיקר.
שני עימותים בולטים בין מבקר למבוקר היו בין גפי אמיר לגיא מרוז, ובין מיקי לוי לאמנון דנקנר. גפי אמיר כתשה בעיתונה ידיעות אחרונות את הסדרה שעשו בני הזוג וילנאי-מרוז ובתגובה החליט גיא מרוז לגייס את טורו במעריב כדי להכניס בקטנה לגברת אמיר, וכאשר מיקי לוי ירד על רמת הכתיבה הירודה של הסדרה "פולישוק", כתב בתגובה עורך מעריב לשעבר דנקנר שכתיבתו אינה ראויה.
מאבקים אלו מראים עד כמה תפקיד המבקר הינו מורכב וכפוי טובה, כי אם בעבר היו מספר מבקרים בולטים, היום כל אחד יכול לבקר בעזרת המקלדת שבביתו ובמשרדו על כל דבר ועניין. גם עבדיכם הנאמן חוטא במחלה זו ולא מהסס להגיד את אשר על ליבו.
גם מקרים כשבירת משקפיו של שניצר על-ידי דודו טופז, והזמנתו של טופז את המבקר בדימוס רענן שקד לדו-קרב נראים היום זניחים וחסרי משמעות. גם היום המבקרים מקבלים התייחסות כבעלי טור פופלריים, אך איכות כתיבתם מתגמדת והופכת את הביקורת למסטיק לעוס שכבר אי-אפשר לבלוע.
