מה היה לנו בפרשת שתי הנשים המתעללות מירושלים ומבית שמש? אין ספק, מבחינה עיתונאית מדובר בסיפור עסיסי טוב בעל מרכיבים של טלנובלה או אופרת סבון. האישה בלבן הירושלמית והאישה בשחור, שזכתה גם לכינוי 'אשת הרעלה', קשרים בין גברים לנשים המככבים בפרשה, והמיסתורין האופף אותם, וכמובן מעל לכל - החברה החרדית לכאורה, שהיא תמיד מהווה פוטנציאל לפצצה מתקתקת בתקשורת.
הצהרה פמיניסטית מבחינה חברתית, נראה לי כי באורח פרדוכסלי, נשות הרעלה בשחור מהוות מן ביטוי של הצהרה פמיניסטית מובהקת - מעין גירסה נשית שוויונית של הגברים בשחור בחברה החרדית, או גרסה דתית, בתפיסתן, של התנועה הפוליטית 'נשים בשחור'. לעומת זאת, בגדי האישה בלבן מסמלים, כביכול, טוהר, אנטי-תיזה לגברים השחורים בקהילה.
הבדל נוסף בין שתי הנשים - האישה בלבן מונהגת על-ידי מדריך כת, אליאור חן, ותלמידיו, בעוד האישה בשחור היא מנהיגה של כת ו'רבנית' בזכות עצמה. בכך בא לידי ביטוי פן פמיניסטי נוסף שלה - המנהיגות הנשית העצמאית, תופעה שאינה מקובלת בחברה החרדית. מכאן מובנת הסתייגות רבני העדה מנשות הרעלה, המכונות גם 'נשות הטאליבן'.
המכנה המשותף בין הנשים - שתיהן חוזרות בתשובה, שעברו מדרך קיצונית אחת לדרך קיצונית אחרת. לפחות לגבי הטאליבנית ידוע שבעברה הייתה פרוצה, והתלבשה בצורה פרובוקטיבית ומינימליסטית, ומכאן חצתה את הקווים לכיסוי מוחלט של הגוף.
קהילה בדלנית קהילת החוזרים בתשובה ידועה כקהילה בדלנית מן העדה החרדית. החשש מפני השפעת דפוסי ההתנהגות החילונית על החרדים, הבאה לידי ביטוי בסגנון דיבור ובסגנון לבוש, בדפוסי חשיבה ובילוי - גורם להתבדלות החרדים מקהילה זו, הנחשבת לנטע זר בעולמם (להוציא חסידות בעלז, המאמצת אותה בחום). אולם מעֵבר להסתייגות הכללית, במיוחד לצנינים הם בעיני החרדים (כמו גם בעיני הקהילה עצמה) אותם אלה שראוי לכנותם 'הטרמפיסטים'. מדובר בכל אותם אנשים סהרוריים ומוזרים משולי החברה, בעלי חריגוּת נפשית או פלילית, התופסים טרמפ על התורה, כעלה תאנה המכסה על מצוקתם האישית או החברתית. הם מסתפחים לקהילת החוזרים בתשובה, אך בהתנהגותם העבריינית מכתימים אותה. בעוד התורה גורסת את שביל הזהב בקיום המצוות, דרך הביניים, ושוללת מכל וכל הקצנה, הוספת מצוות או גריעתן, התנהגות השוליים מאופיינת בתנודות קיצוניות ובמצווה הבאה בעבירה, כפי שהפגינו זאת שתי נשות הכתות.
הצניעות היתרה באה על-חשבון מצוות הייחוד אצל האישה בלבן, שגרה עם גברים זרים, ועל חשבון גילוי עריות בבית האישה הטאליבנית. ההתמקדות בצניעות אצל נשות הטאליבן באה על חשבון ההתעלמות מחינוך הבנים הכללי, וההתעללות - על חשבון ההתעלמות מצרכיהם, תוך עבירה מפורשת על האיסור להרים יד על כל אדם. בכלל ביהדות, בניגוד לנצרות, המטרה לעולם אינה מקדשת את האמצעים.
טרמפ על התואר עצם תופעת הכתות, הכרוכה בהערצה עיוורת למדריך כאישיות פולחנית, אסורה מן התורה. יתר על כן, לרב בתורה נחשב מי שקיבל הסמכה לפסוק הלכות, ומשמש דוגמה אישית לשמירה קפדנית עליהן. אליאור חן, ראש הכת של האישה בלבן, אינו רב. בדומה למתחזים רבים אחרים, הוא תפס טרמפ על התואר המיוחל. כבר דובר על כך, כי העיסוק בקבלה מעשית הוא נחלת יחידי סגולה בלבד, לאחר שמילאו כרסם בש"ס ובפוסקים, במדרש ובאגדה, ומעל הכל - ביראת שמים, ומותר רק לבני 40 ומעלה. חן לא עמד אף לא באחד מקריטריונים אלה, ומשום כך נכשל גם במבחן התוצאה.
חושך שבטו אולי בהזדמנות זו כדאי להעיר, כי בדעת הקהל רווחת משום מה פרשנות מוטעית לפסוק הנודע במשלי 'חושך שבטו - שונא בנו' (שם, י"ג, 24). ספר משלי בנוי על תקבולת. אף את המשמעות של פסוק זה, הבנוי כתקבולת ניגודית, ניתן להבין על-פי מבנה זה. ההקבלה בהמשך הפסוק 'ואוהב שיחרו מוסר' מצביעה בבירור על כך, כי בביטוי 'חושך שבטו' הכוונה היא לחוסך מבנו את שבט המוסר (בהצלבה 'אוהבו' מקביל ל 'שונא בנו', ושיחרו מוסר ל'חושך שבטו'), אך לא מה שחשבתם. בשום פנים ואופן אין הכוונה למכות ממשיות. המילה 'שבט' מובנה, איפוא, מטאפורי בלבד, והכוונה היא להקניית מוסר כגישה חינוכית (בדומה לכך, בביטוי 'להרביץ תורה' הכוונה היא ללמד תורה, אך לא להרבצת מכות). התורה שוללת מכל וכל שימוש במכות, למטרות חינוכיות בפרט, וכאמור לכל אדם בכלל.
הכללה מסוכנת ואחרון אחרון: משום מה יש נטייה בתקשורת ובציבוריות הישראלית לשפוט את הציבור הדתי והחרדי בסטריאוטיפים, וכאשר מתגלים מספר עשבים שוטים בשולי הקהילה הדתית, הנטייה היא - להושיב את הקהילה כולה על ספסל הנאשמים. כך קרה (זוכרים?) שבעקבות יגאל עמיר הואשם כל הציבור הדתי ברצח יצחק רבין ז"ל. כך גם בעקבות אנשים בודדים, שדיברו על נקמה בערבים, הואשמה כל ישיבת "מרכז הרב" בהקמת מחתרת יהודית, האשמה שהתגלתה כמופרכת מעיקרה. גם הפעם, בעקבות פרשת נשות הכתות - ופרשת 'האם המרעיבה' לכאורה - הואשמה כל הקהילה החרדית בהתעללות. אין ספק כי מדובר בהכללה גסה ושקרית המסוכנת מבחינה חברתית. הכתמת ציבור שלם, שיסודה בשנאה חסרת-שחר, עלולה לגרום לשסעים בחברה ולעימותים חריפים עם הקהילה החרדית והדתית. (ראוי לציין כי פסילה קולקטיבית של קהילה זו ידועה גם כתופעה אפולוגטית בעיתונות ובספרות אצל חוזרים בשאלה.)
מיהו דתי מעֵבר לכך ראוי לשאול, האומנם כל מי שמזוהה כדתי, הוא אכן דתי? מבחינה עקרונית אין ספק שאין המושג דתי זהה עם המושג דת, וכי אין חזות חיצונית, דתית או חרדית, מעידה על זהות דתית. הקריטריון הוא מעשי: אדם הוא דתי כאשר הוא ממלא אחר מצוות התורה בנאמנות, או אז מייצג הוא אורח חיים דתי והתנהגות דתית. זוהי אַמַּת מידה יחידה לבחון אם אדם הוא דתי או לא. אין הדבר נבחן לא בלבוש, לא בהופעה חיצונית, לא בתוויות ולא בהשתייכות לקבוצה המזוהה כדתית, אלא בשמירת מצוות בפועל בלבד. נקודת המוצא תהיה איפוא, לבחון אם אדם הוא דתי על-פי הדת, דהיינו מידת יישומו את חוקי היהדות, ולא לשפוט מהות היהדות על-פי האדם ה'דתי' - בעל חזות דתית או המשויך לקבוצה דתית. על-פי נקודת מוצא זו, הלבוש וההופעה החיצונית הם סממן לוואי בלבד, המאשר והמאַמת עוּבדת היות האדם דתי, אם אכן הוּכחה התנהגותו הדתית. אך לא על הבגד לבד תיבחן מידת דתיותו.
אין להסיק מסקנות מכלילות וחפוזות ממקרים חריגים על הציבור הדתי כולו, או לחרוץ על-פיהם משפט על היהדות כולה. באשר לפרטים יש לבחון בדקדקנות כל מקרה ומקרה לגופו. במיוחד יש להיזהר מאנשים מתחזים, העושים שימוש בחזות חרדית להשגת מטרות אישיות, כלכליות, אידיאולוגיות או לאומניות.
